חז"ל מספרים ,שלפני שנאמר בקללות לשון "ארור" הוא נאמר בלשון "ברוך" על דרך החיוב, וכך אמרו: "ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע, הפכו לוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ואומרים: ארור האיש אשר לא יעשה פסל וגו', ואלו ואלו עונין אמן..." אולם לפנינו בכתוב מופיע רק לשון הארור.
יתכן, כי השוני נובע בשל המעמד המאיים וההכרה בקושי של הנוכחים באותה שעה לשמוע רק ניסוח בלשון ארור, ולכן, כדי לרכך נאמרו תחילה גם על דרך החיוב.
אולם שמא יש הסבר נוסף. המכנה המשותף לכל הארורים הוא, שהם עוסקים בעבירות הנעשות בסתר. הואיל ו"כל ישראל ערבים זה בזה" ולחברה מתוקנת יש אחריות, על מה שמתרחש בתוכה, ברור שמוטלת אחריות על הכלל להעניש ולמנוע עבירות שהיא יודעת שנעשו בגלוי. אולם לכאורה אי אפשר להאשים את החברה על מעשים שהפרט עושה בסתר, והרי אינה יודעת כלל שהם נעשים, בשל כך הדגישה התורה בארור על העושים בסתר למען ידעו "שהם לבדם ישאו עונם, ולא יהיו שאר העם ערבים להם".
בסוף נאמר "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם". הרמב"ן פירש שהדברים מכוונים כנגד מי שכופר בליבו. ואילו רש"י כתב: "כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה" – כלומר, זו מעין שורה מסכמת שיש בה הצהרת התחייבות כללית.
יש שפירשו שהלשון "כל התורה" חוזרת כסיכום לרשימת הארורים. אלא שאם כן לשם מה חזרה התורה עוד פעם בלשון כללית אחרי שכבר מנתה כל אחד מהארורים בנפרד, ומה פשר הלשון "אשר לא יקים"? וכפי ששאלו חז"ל: "וכי יש תורה נופלת?"
חז"ל פירשו שהכוונה היא לאחריותם של בית-דין או מלך לדאוג להקמת התורה. כלומר, האחריות של ההנהגה הציבורית לדאוג שהפרטים לא יפרו את התורה. מדוע דרישה זאת נאמרה דווקא בסמיכות לארורים הנאמרים על דברים שבסתר, והרי לכאורה אין בית הדין יכולים למנוע זאת?
התשובה ברורה. בשעה שהעבירה נעשית בסתר לא ניתן למנוע אותה. אולם הן נעשות בסתר, כאשר יש אוירה חברתית המאפשרת זאת. על ההנהגה והחברה לדאוג לייצר אוירה ונורמות שיצמצמו ככל שניתן את המגמה לעבירות שבסתר.
הדבר צריך להיעשות בשני כוונים: האחד, חיזוק מוסרי ורוחני. חנוך החברה לשליטה עצמית ויצירת אווירת חברתית השני זהירות והתרעה ברורה כנגד לגיטימציה לטשטוש והסתרה; ומאידך, עידוד חשיפה וגילוי שחיתות הנעשית בסתר.
עיון ברשימת ה"ארורים" מלמדת שתורה מונה שתי קבוצות עיקריות של עבירות בסתר: האחת, קבוצת עבירות המתרחשות. התורה מדגישה, כי אסור לבית הדין להעלים עין או לטשטש עבירות אלו תחת האיצטלה שאין זה עניינה של החברה להתערב בנושאים בתוך המשפחה שנעשה בהסכמה מוטלת על החברה החובה להתערב ולמנוע מעשים אלו.
הקבוצה השניה של הארורים משתייכת לפגיעה בחלשים: עור, יתום ואלמנה או שאר העושים בסתר ועל ידי כך מנצלים את יתרונם כגון מכה רעהו בסתר. נוח לחברה להתעלם מדברים כאלו. אלו אנשים שלא יכולים לזעוק ולזעזע את החברה, או שאין להם הוכחות מספיקות להרשיע את מי שפגע בהם.
התורה מזהירה כי חברה שבה העוול נעשה בסתר זו חברה שאינה מקימה את התורה. אמנם למראית עין התורה נשמרת והחברה נראית מוסרית וגם יש לה מערכת חוק ומשפט. אבל כולם יודעים שאי אפשר לצאת בלילה מהבית לרחוב שמא מישהו יכה אותך, ובכל מקום איש מנסה להכשיל את רעהו העיוור בדרך, ועד לכדי קריסת מערכות היחסים המשפחתיות וגילוי עריות.
אמנם לדורות התורה כתבה רק את הארור כדי להרתיע את הפרט שלא יפר את התורה אפילו לא בסתר גם כשאין איש רואה אותו. אולם יש גם רובד ציבורי להקמת התורה. כפי שמסרו חז"ל כאשר נאמרו הדברים הם נאמרו גם בלשון ברוך. כלומר, יש צווי על דרך החיוב לכלל החברה ובפרט על ההנהגה לפעול למניעת העבירות הנעשות בסתר, ואין החברה פטורה מאחריות על כך. על כל מעשה ומעשה שהחברה פועלת למנוע אותו היא זוכה לברכה ולתקומה על הקמת התורה.
הרב אלי רייף מרבני צהר, ורב קהילת השחר בעיר מודיעין
