איסור הלנת שכר בפרשה מכונה בשם עושק, דהיינו גזל-למרות שהמעסיק רק מתאחר בתשלום ובסופו של דבר משלם (דברים כד יד- טו):
לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש.
(בחז"ל הבדילו בין מי שמאחר בתשלום השכר ומי שמתכחש אליו לחלוטין, אולם לא נעסוק בכך) האיסור הובא בפרשתינו לגבי נזקק "עני ואביון", שלוקח אחריות על גורלו ויוצא לעבוד לפרנסתו ולא על נזקק שהופך לנטל על הציבור ומבקש צדקה. מדובר על עני שחי בדוחק מהיד לפה, והשכר היומי הוא מקור הקיום שלו ושל משפחתו, על כן מצויין במפורש:
כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו
האיסור מביא לידי ביטוי את הרגישות החברתית של התורה למצבו. לתיסכול הגדול של העני, לניול וחוסר האונים שכרוך בתלות של האדם בפרנסתו במעסיקו, ש"אליו הוא נושא את נפשו", ולפגיעה ביכולתו לפרנס את עצמו להביא מזון לבני ביתו הרעבים (ספר החינוך רל ):
משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באיחור המזונות יאבד הגוף, ועל כן ציונו לתת שכר שכיר כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו, ולפי הנראה על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים, ובפירוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו: "ואליו הוא נושא את נפשו". וכו'.
בדרך זו גם עונה בעל החינוך לשאלה (עי' מלבים כאן) מדוע חייבה התורה שלא לאחר יותר מיום אחד. הדאגה של התורה לפועל העני, נובעת גם משום שלעיתים הרעב ללחם יכול להביא למות (רמב"ן דברים כד טו):
ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו, שיקנה בו מזון להחיות נפשו, ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה: "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", הכוונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה.
לעיתים גם, המצוקה הכלכלית מחייבת את העני לקחת על עצמו עבודות שכרוכות בסיכון חיים, באמצעותם יקיים ויפרנס את המשפחה כדי שלא ימותו ברעב(רש"י דברים כד טו):
ואליו הוא נושא את נפשו – אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות! עלה בכבש ונתלה באילן (פעולות שכרוכות בסיכון חיים א.ש.).
על כן מתייחס הכתוב בחומרה יתירה למעסיק שמלין שכרו של פועל נזקק (דברים שם):
ולא יקרא עליך אל ד' והיה בך חטא .
הגמ' מתייחסת בחומרה להלנת שכר כפגיעה בנפש (בבא מציעא דף קיב/א):
ד"א: "ואליו הוא נושא את נפשו"- כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו! רב הונא ורב חסדא: חד אמר נפשו של גזלן, וחד אמר נפשו של נגזל.
גם הזוהר מתייחס בחומרה למלין השכר (חלק ג דף פד/ב, וראה גם בהקדמת ה"חפץ חיים" לפרק ט' בספרו אהבת חסד).
רבי חיים בן עטר לומד מכאן שהלנת שכר בפרשה אינה רק סוגיה חברתית של יחסי עובד מעביד, אלא של דיני נפשות (אוה"ח דברים כד טו) :
הכוונה שהגם שעושק שכר שכיר אינו אלא גוזל ממון, אף על פי כן אין עונשו ממון אלא נפשות. והוא אומרו: "והיה בך" פירוש "בך" -מבנפשך "חטא", וכו', והקדים טעם העונש באומרו: "ואליו הוא נושא את נפשו", ומעתה יהיה המשפט נפש תחת נפש.
זו גם הסיבה שחלים כל כך הרבה איסורים בתורה על המלין שכר (גמ בבא מציעא דף קיא/ב):
מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, ועשה: משום: "בל תעשוק את ריעך" ומשום: "בל תגזול", ומשום: "בל תעשוק שכיר עני", ומשום: "בל תלין", ומשום: "ביומו תתן שכרו", ומשום: "לא תבא עליו השמש".
וברמב"ם (הלכות שכירות יא ב) : "ועובר בארבע אזהרות ועשה וכו'".
נהוג להשוות את הפסוקים בפרשתנו לאיסור הלנת שכר שמוזכר בספר ויקרא (סהמ"צ לרמב"ם עשה ר', לא תעשה רל"ח, חינוך מצ' ר"ל ותקפ"ח), אולם יש לדייק בפסוק (ויקרא יט יג):
לא תעשוק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.
לא מדובר כאן על עני אלא עובד שכיר רגיל, והלאו בא להגדיר את מוסר התשלומים במשק-בין המעסיק לעובד.
משרשי המצוה, מה שמבאר בכתוב, כי כל שכיר ברב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו, וכו', והאל בחסדיו צונו ללמד נפשנו במדת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חקה בעת הצרך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, כמו שכתבתי הרבה פעמים
אמנם הנצי"ב מפרש בפרשתנו (העמק דבר דברים כד טו) שאין מדובר בעני, דווקא, אלא על כל פועל, אולם אין זה פשט הפסוקים.
גם בס' ויקרא הלנת שכר נקראת גזל, מדוע? הרי המעסיק משלם את השכר בסופו של דבר, והוא רק מתאחר בתשלום?
הלנת שכר היא בראש ובראשונה בעיה מוסרית! יש מחויבות מוסרית בסיסית של המעסיק לעמוד בהתחייבותו, ואסור לבעל הממון לנצל את הנזקקים. הלנת שכר פוגעת באמון בין העובד והמעסיק ובתחושת הוודאות של העובד. אסור שיווצר מצב שהצורך הבסיסי של העובד – שעובד כדי להתקיים, ינוצל ע"י המעסיק. צריך ליצור איזון בין הצורך הכלכלי של המעסיק להעסיק והצורך של העובד להתפרנס.מוסר תשלומים נמוך במערכת כלכלית פוגע באקלים הכלכלי במשק בצמיחה וביציבות.
מפרשתינו למדנו גם את הפן ההלכתי של הלנת שכר, כפי שניסח הרמב"ם (הלכות שכירות יא א):
מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר: "ביומו תתן שכרו וגו'" ואם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה, שנאמר: "ולא תבוא עליו השמש", ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם.
מהניסוח של ההלכה אנו למדים שיש מצות עשה לשלם שכר בזמן, אולם יש גם איסור לאו בהלנת שכר. אנו מבקשים לבחון מהו הגדר ההלכתי של איסור הלנת שכר, האם הוא עצם העיכוב, או ההחזקה בכספו של השכיר שלא כדין?
נדמה ששאלה זו מתבררת לאור דברי הרמב"ם, שאין לוקין על לאו זה, שכן הוא יכול לשלם בכל עת. ועל כך שאל ה"מנחת חינוך" הרי הוא עבר על האיסור בכך שעיכב את השכר, ומה בכך שישלם אח"כ? (מצוה רל – ה):
"ואיני מבין דברי רבינו הר"מ, וכו', ואם כן הכא נמי דאף דרוצה לשלם מ"מ אם אינו משלם בזמנו עובר על הלאו דהתורה גזרה שלא ילין אצלו, ודבר זה לא ניתן להישבון?
ניתן לומר שמבחינה הלכתית יש כאן שני גדרים (על האבחנה בין שני התחומים ראה במשנת יעב"ץ חו"מ סי' מ"ה, ובאהבת חסד פ' ט'): האחד קשור להיבט המוסרי של העיכוב בתשלום והוא לאו שאין בו מעשה (שעה"מ חמץ ומצה פ"א ה"ג, אנצ' תלמודית ג, עמ' שלא), ועל כן לא לוקים עליו. והשני קשור לכך שמרגע סיום העבודה וחלות התשלום, כמסוכם, השכר כבר שייך לעובד והמעסיק נחשב לגזלן כיוון שהוא מחזיק בידו כסף שלא כדין. אולם מבחינה זו אינו לוקה כי הוא "לאו הניתן לתשלומין" – וכשישלם את הכסף, למרות האיחור, הוא יפטר ממלקות.
הרב אליעזר שנוולד, מרבני צהר , ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל" מודיעין
