שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:
צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ס
זוהי יחידת הפסוקים הפותחת את פרשת השבוע ושנים אני שואל את עצמי מה מחדשת לנו התורה בפסוקים אלו? מה התורה רוצה ללמד אותנו? האם זה לא ברור שתפקיד השופטים לשפוט משפט צדק? לשם מה שופטים אם הם לא שופטים משפט צדק? האם לא ברור שאסור להטות משפט להכיר פנים ולקחת שוחד? האם לא ברור שצריך לרדוף אחר הצדק? לכאורה התורה אומרת כאן דברים אלמנטריים?
ראשית יש לומר שיתכן ואכן התורה אומרת דברים אלמנטריים וגם אותם צריך לומר ואף לשנן. הקריטריון של התורה מה לכתוב ומה לא לכתוב אינו תלוי בשאלה האם יש בדברים חידוש. התורה כותבת דברים משום שהם חשובים ולאו דווקא משום שהם חידושים. יש בפסוקים אלו אמירה שהיא התשתית לחיי חברה תקינים וצריך לומר אותה גם אם אין בה חידוש. ירושת הארץ, חיי חברה תקינים, תלויה במערכת משפט תקינה וראויה. גם אם אין בכך חידוש צריך לומר את זה משום שזה חשוב, ובעיקר משום שזה לא תמיד קל להשגה ולא תמיד מצוי.
על גבי זה נראה שאת הרובד העמוק יותר בפסוקים, את החידוש שבהם, ניתן לחשוף בעזרת דברי חז"ל. בספרי "נאמר לא תטה משפט – שלא תאמר איש פלוני נאה איש פלוני קרובי: לא תכיר פנים – שלא תאמר איש פלוני עני איש פלוני עשיר" ובהמשך "אזהרה לחכמים כשהתלמידים יושבין לפניהם לא יהיו מלמדין לאחד ומניחין לאחד"
במחשבה ראשונה, כשאנו קוראים פסוקים אלו, אנו חושבים שהתורה אוסרת קבלת טובת הנאה לשם הטיית הדין, וממלא חושבים שכל מי שנמנע מזה הוא רודף צדק. הצדק נראה כקל להשגה, כל שעלינו לעשות הוא לשמור על השיפוט הראשוני והטבעי שלנו ולא לקבל שוחד או להטות דין. אולם חז"ל בעקבות הפסוק מלמדים אותנו שהטיית דין אינה רק כאשר מקבלים כסף או שווה כסף אלא כל הטיה אפילו קטנה שבקטנים אסורה, וכל הכרעת דין מתוך השפעה זרה כזו או אחרת היא חוסר צדק.
נראה לנו שהצדק זמין, שהשיפוט הראשוני שלנו הוא חסר הטיות, אבל האמת היא שבאופן טבעי יש לנו הטיות כאלו ואחרות, שאנחנו בדרך כלל לא מודעים אליהם. כאשר באים שני נידונים לפני הדיין, או כאשר יושבים שני תלמידים לפני מורה, בקלות יש העדפה כזו או אחרת לאחד מהם, וגם אם יש לכך הסברים והצדקות יש כאן הטיה. כל אדם מלא בנגיעות, הטיות ואינטרסים, שחלקם לגיטימיים ואולי גם מוצדקים, אבל דיין חייב להתנקות מהם כדי לשפוט משפט צדק.
השאיפה לצדק טבעית לנו אבל השיפוט הראשוני שלנו אינו נקי מהטיות וטובת הנאה. שופט נדרש לנקות את עצמו מכל שיקול זר ומכל הטיה ואינטרס כדי לשפוט ממקום נקי. כולנו שופטים. גם המורה בכיתה וגם ההורים בבית. השוחד המוטמע בנו מעוור את עיני כולנו, גם את עיני החכמים, עלינו להתאמץ כדי לשפוט בצדק, ללא רדיפה אחרי הצדק לא יהיה צדק. אנחנו נדרשים לרדוף אחרי הצדק כדי להגיע עדיו.
ישנם שתי אמירות על פסוק זה בשם האדמו"ר החריף והתובעני ר' מנחם מנדל מקוצק, אמירות המחדדות את הדברים. בראשונה הוא אומר שהכפילות של המילה צדק בביטוי "צדק צדק תרדוף" באה ללמד שגם רדיפת הצדק צריכה להיות בצדק. כיוון שהצדק אינו זמין בקלות, לעיתים אנחנו רודפים אחרי צדק בנושא מסויים, אבל תוך כדי רדיפה זו אנחנו עיוורים מחוסר צדק שאנחנו עושים בנושא אחר.
באמירה השניה ר' מנחם מנדל מקוצק מסב את תשומת הלב לכך שרק אחרי צדק ציוותה התורה לרדוף. הוא מסביר שהסיבה לכך היא משום שהצדק דורש רדיפה מתמידה, והוא אף פעם לא מושג.
המכנה המשותף לשתי האמרות הוא שהצדק זמין בקלות, הוא אינו התגובה הראשונית שלנו, שרק צריך לשמר אותה, אלא נדרש מאמץ ורדיפה גדולה כדי להגיע עדיו.
הרב צחי להמן-יו"ר עמית ארגון רבני צהר
