(דברים טו) "(ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ… (ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ… (ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".
(שמות כב) "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ".
(ויקרא כה) "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. (לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ".
בפרשת ראה אנו קוראים על מצוות שמיטת כספים. מצוה קשה מאד לקיום ותמוהה במקצת. כולנו יודעים שמוטל על האדם ליתן לחברו האביון סיוע כספי. זוהי מצוות הצדקה שנצטוונו בה, ותקנו חכמים באושה שלא ייתן אדם יותר מחמישית מרווחיו לעניים. מדה בינונית היא מעשר הכספים. והנה בבוא שנת השבע מצווה התורה לשמוט את ההלוואות שהלווינו במהלך שבע השנים שבין שמיטה לשמיטה. שתי שאלות מתעוררות מיד – א. הלא יש הבדל בין נתינת צדקה להלוואה. הצדקה בדרך כלל תהיה צנועה יותר לפי הגדרים שנזכרו לעיל. לעומת זאת, כהלוואה יהיה האדם מוכן לתת סכומים גדולים בהרבה, מתוך הנחה שזה לזמן קצוב והכסף יחזור אליו. אם כן מדוע לשמט את ההלוואות? הלא בכך אני נועל דלת בפני לווים?! אנשים לא יסכימו להלוות סכומים גדולים, אלא סכומים המתאימים לצדקה שהם נותנים לעניים. ב. הלוואות ניתנות לאו דווקא לעניים, ומדוע שחברי שמתפרנס כמוני והוא בהחלט אינו זקוק ואינו מעוניין שיתנו לו צדקה, רק שהיה צריך לזמן מסויים סכום כסף שחסר לו ואני הלוויתי לו, ייהנה משמיטת הכספים? איזה צדק יש בדבר? אולי להפך, זוהי פגיעה מוסרית במלווה?…
שאלה זו קיימת גם על איסור נוסף. באיסור לקיחת הרבית שוב אנו לא מבינים את טעם האיסור. הלא ראובן לקח משמעון הלוואה כדי לעשות איתה עסק, מדוע אם כן שמעון מנוע מלהשתתף עם ראובן ברווחיו. ומדוע שלא יקבל ממנו אחוז מסויים של רווחיו, הלא גם הוא השקיע מכספו בעסק? זהו בעצם תורף 'התר העסקא' הנהוג מזה מאות שנים, אך הוא בעצם עוקף את דין התורה.
נראה שהפתרון לשאלה מצוי בפסוק הראשון בתורה העוסק בהלוואה – "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך". הלוואה של תורה ביסודה נועדה לסייע לעני. זוהי בעצם צדקה מוסווית. העני זקוק לסיוע והוא מתבייש לבקש, כאן באה התורה לקראתו ומציעה סיוע שאין בו בושה – חברו ילווה לו את הסכום המבוקש. אך המלווה יודע מראש שמדובר על סכום שיתכן ולא יוחזר, כי אם ימשכו את הזמן השמיטה תשמט אותו. זוהי גם הסיבה שאסור לקחת ריבית על הלוואה כזו, שהרי היא לא ניתנת בתורת עסק, אלא בתורת גמילות חסד.
כנראה שמשום כך התורה מדגישה בכל הפרשיות העוסקות בהלוואה שמדובר באחיך העני והאביון.
על פי זה נבין את התקנות שחכמים הרשו לעצמם לתקן, ועל ידי כך עקפו בעצם את דין התורה, הן הפרוזבול בשמיטת הכספים והן התר העיסקא העוקף את איסור הריבית. כשעולם הכספים התפתח וגם אנשים אמידים זקוקים לא פעם להלוואות לצורך פיתוח עסקיהם ניתן לדבר על תקנות כאלה שעוקפות את דין התורה, שהרי אין מדובר פה בצדקה מוסווית כדי שחברך העני לא יתבייש, אלא על סיוע כספי זמני שהוא חשוב ביותר למקבל, אך גם הוא אינו רוצה זאת כצדקה.
הרב אלישיב קנוהל-ראש אגף הנישואין בצהר
