הפרשה פותחת בפסוקים "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
חז"ל במדרש רבה מעמתים בין הציווי להדליק נר במקדש לבין הפסוק "גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה", ושואלים מדוע הקב"ה מצווה את אדם להדליק נרות בבית המקדש וכי צריך הקב"ה שהאדם יאיר לו?
חז"ל משיבים בעזרת משל: "למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך, באו עמו שמשין. סיבבו מכאן ומכאן מנורות של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש, והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות. אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי, והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. וכן הקב"ה כולו אורה, שנאמר ונהורא עמיה שרא, והוא אמר לישראל התקינו לי מנורה ונרות…
בעזרת המשל מסבירים חז"ל שהבחירה של המלך להתארח אצל ה"הדיוט" אינה בגלל יכולות האירוח של המארח אלא ביטוי לקשרי האהבה בינו לבין ה"הדיוט". אין מטרת הקשר שלנו עם הקב"ה לתת משהו פיזי לקב"ה שאין לו אלא היא ביטוי לאהבה שיש ביננו לבין הקב"ה. במקום שיש אהבה הנתינה אינה נבחנת לפי ערכה אלא על פי מה שהיא מבטאת, מה שחשוב הוא לא השווי הכלכלי של הדבר הניתן אלא המטען הרגשי שטמון בו. פרח שמביא אוהב לאהובתו מבטא אהבה העולה בהרבה על עלות הקנייה של הפרח.
לדעתי הבחירה של חז"ל לבטא את הרעיון במשל מאפשרת לדברים להיות רלוונטיים לא רק במערכת היחסים בין הקב"ה לאדם אלא גם במערכות יחסים שבין בני אדם. השאלה שאיתה מתמודד המדרש אינה רק שאלה פילוסופית על הקב"ה, איזה צורך יש לו במעשי בשר ודם, אלא היא גם ביטוי למצוקה אנושית-קיומית של תחושת חוסר משמעות של מעשה אנוש לעומת הגודל האלוקי. תחושה זו קיימת לא רק במערכת היחסים עם הקב"ה אלא לעיתים גם במערכות יחסים בין אנשים בעלי מעמד שונה. אדם בעל יכולת כלכלית נמוכה עשוי לעיתים להרגיש חוסר בטחון בקשר עם מישהו ממעמד כלכלי גבוה. אדם עם מגבלה פיסית או כל חסרון אחר עשוי להרגיש חסר סיכוי להיות בקשר עם אנשים "רגילים". פעמים רבות החיים מובילים לכך שנקודת הפתיחה במערכות יחסים אינה שיוויונית , יש מי שהוא "המלך" ויש מי שהוא ה"הדיוט". יש מי שהוא מהמעמד הגבוה ויש מי שהוא מהמעמד הנמוך, והמשל עוסק במציאות זו.
מעניין לשים לב שבמשל ההדיוט הוא שמתבייש לארח את המלך ומטמין את הכלים שסידר למלך. הוא זה שנגרר למדוד את הנתינה שלו לפי ערכה הכלכלי, הוא זה שמרגיש חסר בטחון במערכת היחסים. המדרש לא עוסק בעולמו של בעל המעמד הגבוה , ומזמינו לגלות רגישות לבעל המעמד הנמוך, אלא דווקא עוסק בעולמו של בעל המעמד הנמוך ומורה לו להרגיש בטוח ובעל משמעות בקשר שלו עם בעל המעמד הגבוה.
המשל אומר שהמלך אוהב את ה"הדיוט" ורוצה בקשר איתו. ללא קשר ליכולתו הכלכלית, הוא רוצה את אהבתו ולא את כספו. על פי המשל בעל המעמד הגבוה לא מחפש את מי שיש לו יכולות כמוהו אלא הוא מבקש קשר – 'אהבה' ו'חום' מהסוג שנמצא דווקא בבני המעמד אחר שאליו הוא אינו משתייך.
לא פעם שמעתי מבעלי יכולות כלכליות או אחרות שבתוך ה"מעמד" שלהם יש להם תחושה שהם כל הזמן נבחנים על פי יכולותיהם ומרגישים שמערכות הקשרים בתוך ה"מעמד" שלהם חסרות אהבה אותה הם מחפשים דווקא עם מי שנמצא ב"מעמד" אחר שלכאורה הוא "נמוך". קשרי אהבה בין אנשים, כמו גם ביננו לבין הקב"ה, לא תלויים ולא נבחנים ביכולת ובמעמדות אלא באהבה עצמה.
הרב צחי להמן, יו"ר עמית ארגון רבני "צהר"
