פרשת נשא (במדבר ד, כא – ז, פט) ממשיכה לתאר את ההיערכות של מחנה ישראל במדבר. היערכות שמתחילה במניין הפרטים שמרכיבים את המחנה ולאחר מכן ארגונם ע"פ שבטים. לכל שבט נקבע נשיא וכל שלשה שבטים יחד יוצרים מחנה שמונהג ע"י נשיא השבט המרכזי שבו. התורה קובעת את המיקום של כל מחנה כך שתיווצר טבעת היקפית סביב המשכן, ובתוכה טבעת מצומצמת יותר שמורכבת ממשפחות שבט לוי.
המשמעות הפשוטה של שיטת הארגון הזו היא שכל פרט ופרט בישראל יונק את חשיבותו ואת מעמדו על בסיס זיקתו למעגלי ההשתייכות השונים – משפחה, שבט ומחנה, וכולם יחד יונקים את כוחם ומשמעותם ממרכז המחנה – המשכן בו שורה שכינה. בכך מנציח מחנה ישראל את מעמד הר סיני בו חנו כולם סביב ההר שבראשו שרתה השכינה, ואף מרכיב הההתקדשות והטהרה שהיה בהר סיני זוכה להנכחה מחודשת באמצעות הפרשת הטמאים לשולי המחנה (ה, א – ד).[1] לכאורה סידור זה משקף מערכת אידאלית בה מקומו של כל אדם מובטח ומוסדר והוא אף זוכה לעומק קיומי הנובע מידיעת מקומו בתוך המחנה וביחס למשכן.
אך נדמה שפרשת נשא מבקשת להוסיף משהו שחסר לכאורה באותה מערכת מושלמת. על מנת שנוכל לזהות את אותו חוסר, נפנה את מבטינו לשתי פרשיות שנראות במבט ראשון כחורגות מהמבנה המוצע.
פרשת הסוטה ופרשת הנזיר המצויות במרכז הפרשה (ה, יא – ו, כא), אינן מהוות המשך ישיר לסדור המחנה ומיקומן מעורר תמיהה. מה גם שעל פי תוכנן מתאים היה לשייכן לפרקי מצוות אחרים כמו אלה שבחומש ויקרא.
יתכן שמגמת סדור פרשיות אלה כאן נועד להשלים את החסר. במערכת המושלמת שתואר לעיל חסר הפרט, הפרט אמנם נמדד ביחסו אל הכלל אך האם יש לו חשיבות משל עצמו? האם אנו מסוגלים להתייחס אל הפרט כמי שזקוק להתייחסות, תוך התעלמות מוחלטת ממעגלי ההשתייכות השונים שלו? האם יכול אדם לקיים זיקה ישירה אל המשכן מבלי לעבור דרך 'טבעות האבטחה' המקיפות את המשכן?
נדמה לי שהתורה עונה על שאלות אלה בצורה חיובית.
עיון בתוכנן של פרשיות אלה, מעלה במבט ראשון שבשונה מההתייחסות הגורפת עד כה אל ה'כלל', הרי שהן מעמידות את הפרט במרכזן. פרשת סוטה בוחנת את מערכת היחסים המשברית אליו נקלעו חייהם של בני זוג, ואילו פרשת הנזיר מתארת שינוי רוחני שמעוניין לעבור אדם מישראל.
בשני המקרים יוצרת התורה קשר ישיר בין הפרט לבין המקדש. בני הזוג זקוקים למי המרים שבמקדש, על מנת לרכוש מחדש את האמון ההדדי שנפגע אנושות.[2] האמון הזה לא יושב לאוהלם אלא בהתערבות ישירה של הקב"ה שכביכול "מוחל על כבודו" ומוכן שימחה שמו על המים[3] על מנת להשכין שלום בתא המשפחתי.
פרשת הנזיר לעומת זאת, מתארת מצב בו יכול כל אדם, איש או אשה, מסיבותיו שלו, להפוך לזמן קצוב למעין כהן גדול בתוך אהלו[4] וממילא להפוך את ביתו למעין משכן.
נדמה שהמסר הברור שעולה מעצם הדיון על הסוטה והנזיר כפרטים, בלב ליבו של הספור הגדול על התארגנות מחנה ישראל במדבר סביב המשכן, נועד לאותת ולהזהיר אותנו מתופעה שניתן בקלות להיגרר אחריה. העיסוק בכלל לא יכול להיעשות על חשבון, או במקום העיסוק בפרט. הזיקה של הפרט למקום הקדש והמקדש צריכה לבא לידי ביטוי גם דרך המסגרות הכלליות אך אסור שהמסגרות אלה יחניקו את קולו של הפרט. אוי לה למסגרת שהופכת למלכודת. מחנה ישראל על כל רבדיו ודרגותיו לא יוכל להוות תחליף מלא לרצונו של האדם להתקדש כאינדווידואל – נזיר, וחייה של משפחה בישראל המצויה בבעיה קשה לא יפתרו אלא בקשר ישיר עם המקדש.
הרב ד"ר יהודה אלטשולר
ר"מ במכון הגבוה לתורה, אונ' בר אילן
מרצה להיסטוריה, מכללת אורות ישראל
[1] ראה הקדמת רמב"ן לחומש שמות: "וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם". היבטים נוספים של השוואה זו מפורטים גם בהקדמתו לחומש במדבר.
[2] חשוב להדגיש שעל פי ההלכה אותה למדו חז"ל במסכת סוטה, הגעת בני הזוג למשכן נעשית אך ורק במקרה בו שניהם מעוניינים לקיים את המשפחה ולא לפרקה; האשה מעוניינת בהוכחת חפותה בדרך זו; הבעל עצמו היה נאמן לאשתו לאורך כל חיי הנשואין שלהם. בהעדר אחד התנאים הללו לא ניתן לקיים את הטקס. להרחבה על אודות תנאים אלה ואחרים ראה אצל הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשיות המקרא, סדרה שניה, ח"ב עמ' 158 – 174.
[3] על פי משנה סוטה א,ד.
[4] הנזיר דומה בכמה מהלכותיו לכהן הגדול: שניהם אסורים בטומאת מת ולו לאחד משבעת הקרובים, ביחס לשניהם נאמר שיש להם נזר על ראשם (ציץ זהב לכהן הגדול (שמות כט,ו, ושערות ראשו של הנזיר (במדבר ו,ז))
