הדבר היקר ביותר לאדם הוא שמו הטוב. העובדה כי התורה כותבת בהמשך ספר ויקרא את שני הציוויים בפסוק אחד "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך" מלמדת גם כי יש קשר בין ללכת רכיל ולדבר לשון הרע על אדם מסוים ובין עמידה על דמו. חכמים אמרו כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", ובכך הדגישו בדרכם המיוחדת את החומרה הנוראה של הריסת שמו הטוב של האדם. זכות האדם לשם טוב, לחזקת חפות, לכך שהוא לא יושמץ ולא יבויש ברבים היא זכות יסוד, ומי שפוגע בכך מקעקע את אחד היסודות הבסיסיים ביותר של כבוד האדם ודמותו. לא לחינם כתב הרמב"ם "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם" (הלכות דעות), והמשיך בכך את עולמם של חז"ל המנהלים מלחמה עיקשת ובלתי מתפשרת בחובה לשמור על לשונו של אדם. חסידים אמרו, כי בפרשת השבוע הקודמת לימדה התורה מה אסור לאדם להכניס לפיו, בדיני הכשרות, ועל כך מקפידים בני אדם רבים – לוואי והיו מקפידים באותה רמה של הקפדה על מה שהוא מוציאים מפיהם.
המאבק על טוהר הלשון ועל עדינות הדיבור לא נועד למוטט את האפשרות לקיים דיון ציבורי נוקב, להתמודד עם עוול ורשע, לעסוק בביקורת וכדו'. חלק מעיצוב דמותה של חברה ברוח הצדק הוא האיזון המיוחד שבין חובת הציבור לדעת וחרות הדיבור, ובין איסורי שמירת הלשון והגנה על כבודו של אדם אחר. אחד המבחנים האתיים של כל חברה נעוץ בשאלה האם מצאה היא את הדרך הראויה לאפשר את המאבקים הציבוריים ואת ביעור הרע מתוכה מתוך חרות ומתוך חופש, ובד בבד לשמור על כבודו של האדם ועל מה שהוא יקר לו יותר מכל.
פרשת השבוע שלנו עוסקת באדם המצורע. התורה מחייבת את הרחקת האדם המצורע מן המחנה, וקובעת כי הוא יושב בדד, רחוק מכל אדם, קרוע בגדים ופרוע ראש, ולכל אדם שמתקרב אליו הוא קורא: "טמא, טמא אני". הנטייה הראשונית היא לראות בחובה להתרחק מן המחנה חלק בהוראות הסניטציה, והדבר מזכיר את בידודו של חולה במחלה מדבקת. אולם מדיני המצורע אנו למדים כי כלל וכלל אין מדובר בהרחקה שנועדה למנוע הידבקות במחלה, ולא זה השיח של הצרעת. ההוכחה המובהקת לכך היא הוראת התורה שבמצב שבו כל גופו של אדם נגוע בצרעת, ואין חלק מהעור שאינו מנוגע – האדם טהור: "…וראה הכהן והנה כיסתה הצרעת את כל בשרו, וטיהר את הנגע, כולו הפך לבן – טהור הוא "! מכאן שאין לראות בחובת ההרחקה ניסיון למנוע פגיעה ציבורית.
זו הסיבה שחז"ל דרשו את המילה "מצורע" בנוטריקון: "מוציא שם רע", לאמור: הרחקתו של המדבר לשון הרע היא מידה כנגד מידה. הוא זה שגרם להתרחקות ריעיו של אדם מזה שהוא דיבר עליו רעות, ועל כן הוא נדרש לעבור את אותה חוויה, ולשבת מבודד ומורחק מהחברה. טומאת המצורע והרחקתו הן אפוא חלק בלתי נפרד מהמאבק הבלתי מתפשר בלשון הרע, והדגשת החומרה הגדולה של עוון חברתי זה.
מדינת ישראל של היום עדיין לא סיימה את עיצוב הדרך הראויה – לא במישור החוקי ולא במישור האתי. במישור החוקי ישנן הצעות חוק מגוונות, לשני הכיוונים, שמחד גיסא מבקשות להעצים את ההגנה על הפרט ולתקוף את מספרי לשון הרע, ולעתים הצעות חוק אלה קיצוניות מאוד, ותבאנה בכנפיהן השתקה של הדיון הציבורי ושל הביקורת כלפי נבחרי ציבור. מאידך גיסא, ישנן הצעות חוק קיצוניות הבאות לשחרר את חרצובות הלשון, גם במחיר נורא כלפי האדם הנפגע. ברם, החוק אינו השדה היחיד שבו המערכה צריכה להתנהל. האתיקה אינה תוצר של מערכת המשפט בלבד, אלא היא אווירה ציבורית, שבה מנסה כל אדם שלא להגיע למצב בו הוא פוגע באחר, בד בבד עם שמירה על האפשרות לקיים דיון ציבורי ראוי. כאשר אנחנו כחברה נחתור לצדק שייעשה גם בתחום זה, ולצורה הראויה להגנה על האדם וחירותו בין בהיבט של שמו הטוב ובין בהיבט של חרות הביטוי – נדע שאנו בונים עוד נדבך של חברה מתוקנת.
הרב יובל שרלו חבר הנהלת ארגון רבני 'צהר' וראש ישיבת ההסדר בפתח תקוה
