סיפור עתיק ללא מקור, יודע לספר על מפגשו של נפוליאון עם העם היהודי דווקא בט' באב. על פי אותו סיפור, הגיע נפוליאון לבית-כנסת מט לנפול באחת העיירות, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. "מדוע אתם בוכים?" שאל המצביא הגדול. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב", השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?", הוסיף המצביא להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: "לפני למעלה מ-2,000 שנים". נפוליאון הגיב במלים אלו: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר".
מטבעות של מנהג ומעשה
אנחנו, בדורנו, איבדנו את היכולת לבכות על עבר רחוק כל-כך. אבדה לנו הרגישות הלאומית להתאבל על חורבנם של סמלים. ואולי אלו הצרות הרבות אשר היו מנת חלקנו בדור האחרון אשר זיכרונם ההיסטורי הצורב מקהה ומחליש זיכרונות רחוקים יותר. אולם, היהדות השכילה לצקת לתוך הסמלים מטבעות של מנהג ומעשה, על מנת לחנך אותנו לחזור ולהתמודד כל שנה מחדש עם הטראומה.
מנהגי אבלות:
חז"ל תקנו מנהגי אבלות מודרגים עד לשיא והוא ט' באב. מנהגי האבלות מקבילים למנהגי האבלות אותן נוהג היהודי על מות קרוב משפחה. שלושת השבועות שלפני הצום, מי"ז בתמוז, מקבילים לאבלות החודש, אז נהוג לא להסתפר או להתגלח. ט' הימים מר"ח אב, מקבילים למנהגי השבעה בהם לא מכבסים, לא מתרחצים, לא אוכלים בשר ויין. השיא הוא ט' באב עצמו אשר בו נוהג הצום. הליכה בדרך זו מכניסה את היהודי בהדרגה לאווירה עצובה וקודרת, ומסייעת לחשבון נפש פרטי, וכאשר כל העם נוהג בצורה זו, אף לחשבון נפש לאומי.
סעודה מפסקת- גם בסעודה המפסקת קיימים סממנים חזקים של אבלות. על פי ההלכה אין לאכול בה יותר משני תבשילים, על מנת לא להפוך את הסעודה לסעודת גורמה עשירה. כמו כן, נוהגים לאכול ביצים קשות שהוא מאכל האבלים ויש רבים הנוהגים לטבול את הביצים באפר, זכר לחורבן.
צום- ט' באב נקבע כיום צום המקביל באורכו ליום הכיפורים. הצום מתחיל עם שקיעת החמה ומסתיים לאחר 25 שעות, בערב שלמחרת. מטרת הצום היא לעורר מחשבות ולא להרפות. הרעב הצובט בבטן נועד לגרום לאדם להרהר על מה ולמה הגיע לנו כל זאת. אולי דרך העינוי הזה נשכיל לזכור ולהתבונן בטעויות העבר ונקבל על עצמנו לתקן אותם לעתיד.
מגילת איכה- על פי חז"ל, מגילת איכה נתחברה על ידי ירמיהו הנביא אשר חזה במו עיניו במראות החורבן הקשים. ירמיהו, אשר ליווה את הגולים במסעם הארוך והקשה לגלות, ראה מראות של הרג, ביזה, אונס ומוות. קריאתה של מגילת איכה, מחזירה אותנו באחת לתמונות האימה של חורבן הבית.
קינות- במשך השנים נתחברו קינות שונות, הקושרות את האבל הלאומי על חורבן הבית עם מאורעות דמים אחרים אשר היו מנת חלקו של עם ישראל בשנות ההיסטוריה האפלות. המנהג הוא לקרוא את הקינות בט' באב תוך ישיבה על הארץ ובכי. קינות אלו מסייעות לקשור עבר רחוק עם עבר קרוב יותר וממקדות את המחשבות בגורל היהודי הנודד הצפוי לפרעות ומשיסה.
והיה באחרית הימים
האם בכוחם של מנהגים אלו לשנות זיכרון? לשמר מאורעות בליבנו? לחזק את הקשר אל העבר? לא בטוח. אבל ודאי הוא שבמשך שלושה שבועות מרוכזים בשנה, היהודי שב ומנסה לזכור תפארת שאבדה, תרבות שלימה אשר איננה עוד, ויותר מכל את בית-המקדש, אשר היווה מרכז רוחני לעולם כולו אשר חרב. יהי רצון, שנחזה בעינינו בהתגשמותם של הפסוקים הנהדרים מספר ישעיהו המתארים את בית המקדש ואת ירושלים כמרכז רוחנו תרבותי של העולם:"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' … ונהרו אליו כל גויים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'…ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים…" (ישעיהו ב').
