למרות שישנן עובדות ברורות המצוינות במשנה המפרטות את הסיבות בגללן אנחנו צמים בי"ז בתמוז, אי אפשר להתחמק מההרגשה התוקפת רבים מאיתנו שתמציתה היא השאלה כיצד כל זה קשור אלי? מה המשמעות של כל זה בשבילי כיום, כשמדובר באירועים שאירעו לפני אלפי שנים?
ראשית יש לדעת שאין נתק בין מה שארע לעם ישראל לפני אלפי שנים לבין מה שקורה היום. המאורעות הללו שהטביעו את חותמם על פני האומהלפני אלפי שנים, והרושם שלהם ניכר גם כיוםבדיוק כפי שחטאו של האדם הראשון שינה את פני האנושות והפך את כולנו לבני מוות עד היום. כפי שעקידת יצחק הקנתה לעם ישראל זכות אבות שלא פגה, וכפי שחטא העגל ושבירת הלוחות שבאה בעקבותיו, משפיעים עלינו עד עצם היום הזה. כל מהלך חיי האומה היה שונה אילמלא חטאו ישראל בחטאים הללו.
שנית, הקלקול והשבר שהתרחשו באותם אירועים עוד לא תוקנו, רישומי חורבן המקדש עוד לא פגו, עובדה היא שאין לנו היום מזבח להקריב עליו תמידים. אם עוד לא תוקן השבר כנראה שטרם תיקנו את עצמנו, ועל הקלקול שאנחנו עדיין נגועים בו אנחנו צמים ומתאבלים.
גם בדורנו קיימת השתעבדות. תאוות הממון , האכילה, יצר העריות, האם אנחנו נקיים מכל אלה? האם בזוכרנו את שברון הלוחות לפני אלפי שנים בשל סגידה מוטעית לא נכנסים ללבנו הרהורי תשובה על הסגידות שלנו היום? מה גם שחורבן המקדש בבית ראשון נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שלצערנו לא עברו מן העולם, ואילו בית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם שגם ממנה איננו נקיים.
אולם כיצד כל זה בא לידי ביטוי במעשה הצום? הצום מהווה התנתקות מהחומריות שבאכילה ובכך נותן הזדמנות להרהור רוחני , להרהור של תיקון ותשובה. בכך אנחנו נזכרים בכל הקלקולים שהוזכרו ואולי נבוא לתקנם. כך כתב הרמב"ם:
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כו) והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'". (רמב"ם הלכות תעניות פרק ה ה"א)
אולם ישנה דרישה מובנית להרגיש את הצער מלבד בעינוי הגוף, וצער זה קשור בסיבה שלישית בשלה אנו צמים. אנחנו צמים קודם כל כדי להצטער, צער גדול מבטא עד כמה אנו מרגישים בחסרון המקדש וככל שנחוש יותר בצער, כך נחוש יותר בשמחה לכשיבנה בעזרת השם: "מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה". (תענית דף ל עמוד ב).
וכל זה קשור בכלל מאד חשוב בחיים: אי אפשר להרגיש הזדהות עם משהו לפני שלומדים ומכירים את חשיבות אותו הדבר. למשל: אדם לא יכול להתפלל מעומק הלב על גאולה לפני שהוא יודע כמה טוב מצפה לנו ולעולם כולו בגאולה השלמה, ועד כמה מצבנו עתה רחוק מהמצב השלם. מי שיודע משתוקק, מצפה ופועל למען הגאולה השלמה.
כך גם בעניינינו זה . אי אפשר להרגיש בלב את גודל האסון שאירע בי"ז בתמוז ובשאר ימי החורבן בלי להבין את חשיבותו, גדולתו ותפארתו של עם ישראל והעולם בזמן שביהמ"ק היה קיים".
