אחד האתגרים הגדולים והחשובים ביותר ליהודי בן ימינו הוא התייחסותו הדתית לשני מאורעות הָרֵי גורל בתולדות העם היהודי: השואה והקמת מדינת ישראל. אדם מישראל, שמאמין בהשגחה, אינו רשאי אף אינו יכול להתעלם מהם.
ההתחבטות במתן לבוש דתי פורמלי למועדים המציינים מאורעות אלה (עשרה בטבת, יום השואה ויום העצמאות), הן בקביעת סדרי תפילה, הן בגיבוש מנהגי חג ועיצוב טקסי זיכרון, מבטאת את הקושי האמיתי בהבנתם, ואת המורכבות המאפיינת אותם. מצד אחד, השמדת מיליוני אנשים תמימים, קדושים וטהורים, אנשים, נשים, זקנים וטף. מצד שני, "עַם שרידי חרב". אבק אדם שניעור לחיים, הקים מדינה וניצח את הקמים עליו כנגד כל הסיכויים. הטוב והרע, האור והחושך, משמשים בערבוביה, ומקשים על מתן ביטוי דתי הולם למאורעות.
"אם ישאל אותי אדם היום אם תפילה היא דבר ממשי", כתב לפני שנות דור דודי פינחס פלאי ז"ל, "יש לי דוגמא להראות לו: מדינת ישראל היא תפילה שהתגשמה". ואכן, מעבר לענני עשן המנגל שהפכו את יום העצמאות לחג הקורבן, ומבעד להלמות פטישי הפלסטיק והקצף הדביק, המתבונן נִכְחוֹ יראה את החלום מתגשם לנגד עיניו, בשוב ה' את שיבת ציון. למרות כל הקשיים והצרות והכאב והשכול, סכנה ביטחונית קיומית שמלווה אותנו למעלה מיובל שנים, אבטלה גואה, פערים חברתיים וכלכליים שהולכים ומעמיקים, עוני ואלימות, שחיתות וסיאוב, מדינת ישראל היא נס שמיים, שחייבים אנו להודות עליו בכל יום, בכל עת ובכל שעה.
כפי שמדגיש מזה שנים הרב יהודה עמיטל שליט"א, ראש ישיבת "הר עציון", אחד הדברים המופלאים שמציינים את עצמאות ישראל הוא דווקא החזרה לנורמליות. לא קולות ולא ברקים. לא חידושי תורה מפולפלים ולא סערות קרב, אלא דווקא הפשטות, הטבעיות, הנורמליות. "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים", אומר הנביא בחזונו, "קול ששון וקול שמחה". אך מהו אותו קול? לא רק קולם של בתי כנסיות ובתי מדרשות, כוללים וגמ"חים, רבנים וראשי ישיבות, אלא דווקא "קול נערים ממשתה נגינתם". מוזר ככל שיישמע, גם – ואולי דווקא – קול הנערים, אותו רעש מחריש אוזניים, הבוקע בדציבלים גבוהים מ"משתה נגינתם", (ואם נרצה, בתרגום ללשון ימינו: מוסיקת ראפ וטכנו קולנית, העולה מהפאב המקומי) מסמל את התגשמות החזון והחלום. כמוהם, כאותם "זקנים וזקנות" היושבים "ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים", ורחובות העיר שמלאים "ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
"עם כל הבעיות הגדולות שבמדינה", כותב הרב עמיטל ["משמעותה הדתית של מדינת ישראל", עלון שבות בוגרים יא, ניסן תשנ"ח], "אסור לנו להתעלם מהנסים הגדולים שזכינו להם בעת הקמתה וביסוסה, ומהזכויות ההיסטוריות הרבות שלה. הרמב"ם הכיר היטב את אופיים של מלכי בית חשמונאי ובכל זאת טען שכינון מלכות בית חשמונאי הוא סיבה עיקרית לתיקון ימי החנוכה. זהו המודל שלאורו עלינו לבחון את מדינת ישראל של היום. קיום לאומי עצמאי, שעדיין אינו שלם, אך אין להתעלם מן ההיבטים החיוביים שבו. מנהיגנו שלנו היום אינם גרועים ממלכי בית חשמונאי, ומדינתנו אינה גרועה ממדינתם. להפך: מבחינה מוסרית, ההנהגה שלנו וגם החברה שלנו עולות בהרבה על אלו שלהם. איך אפשר שלא להודות לקב"ה כשאנו רואים את חסדיו הגדולים עמנו? ראשית לכל, מדינת ישראל היא מקלט ומגן למיליוני יהודים. לאחר שנות השואה הנוראות, מאות אלפי פליטים יהודיים נדדו בעולם מארץ לארץ. רק כאן, בישראל, מצאו להם בית ומקלט. חשובה לאין שיעור גם תרומתה של המדינה לשיקום הגאווה היהודית לאחר חילול השם הנורא של השואה. גם בימינו יש למדינה תרומה עצומה לתודעתם היהודית של אחינו הגרים בארצות נכר. אצל רבים מהם, הקשר הנפשי למדינה הוא השריד האחרון של זיקתם לכנסת ישראל ולאלוקי ישראל. אני, שראיתי את הימים הנוראים של שואת יהודי אירופה, יודע גם להעריך את הפלא הגדול של תחיית ישראל בארצו. האם אין אנו חייבים להודות לקב"ה על כל הטובה אשר גמלנו? ודאי שכן, ולא רק ביום העצמאות. בכל יום ויום חייבים אנו לומר לפניו שבע פעמים הלל על כל הנסים והנפלאות שחולל לנו, "שבע ביום הללתיך!".
