פרשת צו נותנת מקום וחשיבות לסוגיית הלבוש והבגדים של הכהן. עיסוק זה מעורר את סוגיית היחס ללבוש. החזון של שוויון בין כולם ללא הבדלי מעמדות משותף לכולנו. ואולם המציאות שונה היא והפערים הם חלק ממאפייניה של חברה. השאלה בה צריכה החברה לעסוק היא מהם המוצרים הבסיסיים אותם יש לוודא שכל אדם צורך, ומהם המוצרים שבהם ניתן לקבל בהבנה שיש כאלו שלא יוכלו לרכוש.
בעניין הביגוד, הדיון מעמיד שאלה מורכבת שכן יש פערים אדירים בין סגנון לבוש אחד לאחר. הפערים בין בגדים איכותיים וממותגים לבין בגדים אחרים הם אדירים. האם עלינו כחברה לתת לעניים כסף על מנת שיתלבשו בלבוש המינימלי, או שעלינו לדאוג שהם יתלבשו באופן מכובד וראוי? פעמים אנו נתקלים בעניים המופיעים בלבוש מכובד, וכל אדם שואל עצמו האם עני זה ראוי לצדקה?
התפיסה ביהדות כלפי הלבוש היא דו ערכית. מחד, מוצאים אנו ביטויים רבים לכך שיש לתת את הדגש על פנימיותו של האדם ולא על הצדדים החיצוניים. מאידך, ניתן למצוא ביטויים רבים לחשיבות שיש לתת ללבוש החיצוני.
פעמים רבות אנו מוצאים את הלבוש כמוצר בסיסי שכל אדם זכאי לו. כשיעקב בורח מפני עשיו אחיו הוא פונה לקב"ה ואומר: "אם יהיה אלוקים עימדי… ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח). גם בעניין החובה לכבד את הגר נאמר: "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י). בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צז), מבואר כיצד נוהגים עם אדם שירד מנכסיו והמלווה מעוניין ליטול עירבון. במקרה זה מוטלת על המלווה מגבלה והוא אינו יכול ליטול את לבושו של העני. עליו להותיר בידי העני לבוש לתקופה של שנים עשר חודשים.
ואולם בכל המקרים הללו מתייחסים לשימוש הבסיסי של הבגד – חימום והגנה על הגוף, וכן הצורך הבסיסי להצניע את אברי הגוף. צרכים אלו הם כה בסיסיים עד שברור הוא שזכותו של כל אדם הנמנה עם העם היהודי, לדרוש מאחיו את הצורך הזה. השאלה שמתעוררת היא האם יש לדאוג שהבגד ימלא את הצורך הנוסף של האדם לבד מהיותו מחמם ומצניע. הצורך לכבד את הלובש. האם עלינו לוודא שהעניים שבעירנו, לא רק יאכלו ישתו ויתכסו בבגד, אלא אף יתהלכו בבגד מכובד.
בתלמוד הבבלי שבועות לא ע"א נאמר שכאשר באים שני בעלי דין לפני הדיין, האחד לבוש בבגדים יפים והאחר בבגדים פשוטים, לא ניתן לדון אותם קודם שמלבישים את העני בבגדים יפים. מסתבר שלנוכח לבוש מכובד או פשוט, עלול הדיין שלא ברצונו להטות את הדין. ההלכה מכירה בכך שקשה מאוד לא לגבש תפיסות מוקדמות על פי לבוש בעלי הדין. בטו באב היו הנשים דואגות לכך שכולן ילבשו בגדים לבנים שאולים על מנת שלא יווצר בידול בין הנשים העשירות לאלו העניות.
באותו הקשר של גביית ערבון מן העני אשר הוזכר לעיל, הוטלה מגבלה גם על העני. העני אינו יכול להותיר ברשותו בגדים יקרים מזהב אלא עליו להותיר בידיו בגדים פשוטים. לא ניתן להימנע מלפרוע את החוב בטענה שהוא עני, אך במקביל להתלבש כעשיר. אך גם כאן מדובר בבגדים מאוד יקרים כבגדי זהב ואין ברור מכאן שמצופה מן העני להתלבש בסמרטוטים.
מאידך, הרמב"ם (בהלכות מתנות עניים פרק י) אף מסביר שאם יש עני אשר היה מורגל בכך שרצים לפני הסוס שלו, זהו גם מוגדר כצורך בסיסי ואין לצפות ממנו לנהוג בסגפנות.
העולה מכאן, שאין תשובה חד משמעית לשאלה כיצד מצופה מן העני להתלבש. אך ברור הוא שעלינו שהתורה מצווה עלינו לכסות את העניים ולדאוג ללבושם. כמו כן ההלכה מאפשרת לעני להתלבש בבגד המכבד עצמו, אך במידה. אל לו להתלבש בבגד מנקר עיניים.
דרך האמצע, היא גם במקרה זה, הדרך בה עלינו כחברה לנהוג.
הרב ד"ר משה בארי-מנכ"ל ארגון רבני צהר
