מהו חמץ?
כל אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, כוסמת, שעורה, שיבולת שועל, שיפון) שבא במגע עם מים, לאחר שנתלש מן הקרקע ושהה מעל שמונה עשרה דקות ללא לישה. גם המאכלים והמשקאות הנעשים ממינים אלה (בירה, שמרים, ויסקי, עוגיות, ופלים וכו') הם חמץ.
מה כולל איסור חמץ?
החמץ נאסר בכמה צורות: איסור אכילה, איסור ראיה, איסור בעצם המצאות ברשותו של האדם ואיסור הנאה (למשל להאכיל אותו בעלי חיים או חיות מחמד). כדי שלא ישהה אדם חמץ בפסח ברשותו – עליו למוכרו לגוי. אם עבר הפסח, והחמץ נותר ברשותו – נאסר החמץ באכילה ובהנאה אפילו לאחר הפסח. חמץ זה מוגדר כ"חמץ שעבר עליו הפסח".
מה זה ביטול חמץ?
את החמץ אפשר לבטל ולהוציאו מרשותנו בשלוש דרכים:
1. בביעורו מן העולם בשרפה, וזאת לאחר בדיקה יסודית בכל חלקי הבית.
2. בביטול בליבו והפקרתו מתוך גילוי רצון שאינו מעוניין עוד בחמץ.
3. במכירתו לנוכרי.
אנו מקפידים לבטל את החמץ בכל שלוש הדרכים; כלומר: לנקות, לסלק ולשרוף את החמץ שאנו יודעים עליו. במקביל אנו מפקירים כל חמץ אחר שלא נתקלנו בו ושנמצא ברשותנו למרות שאיננו יודעים על כך. בנוסף לכך אנו גם מוכרים לגוי את כלי החמץ והחמץ הבלוע בהם בכדי שלא לעבור על איסור "בל ייראה ובל יימצא".
מהי מכירת חמץ?
כיוון שהחמץ בפסח אסור באכילה ואסור להשאירו ברשות ישראל בפסח, הנהיגו חכמים, שיש למכור אותו לנוכרי ואז אף אם יראה חמץ בפסח קבעו חכמים שהאיסור הוא בראית חמץ של ישראל ולא של גוי, או בלשון הגמרא: "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נוכרי ושל הפקר" (פסחים ה,י). לכן אדם, שברשותו מלאי חמץ, שביעורו גורם הפסד מרובה, או אם ברשותו תערובת חמץ, הוא יכול למכור את החמץ לנוכרי.
בארץ, הרבנות המקומית מוכרת את החמץ לנוכרי לכל ימי הפסח. תוקפה של המכירה הזאת הוא משפטי לכל דבר: הנוכרי משלם עבור החמץ שהועבר אליו, ובמקביל מתחיב לשוב ולמוכרו בתום ימי הפסח לבעליו הקודמים. את המכירה עושה כל יהודי שיש ברשותו שיירי תערובת חמץ באמצעות חתימה על כתב הרשאה הנמצא בידי הרב המקומי ומציין את הכתובת ואת המקום שבו החמץ נמצא. כתב ההרשאה מסמיך את הרב להוציא את החמץ מרשותו ולמוכרו לנוכרי.
ניתן לבצע מכירת חמץ ללא תמורה גם כאן, באתר צהר, (דרך הקישור בעמוד הבית) ומכיון שאיסור החמץ חמור ביותר, ראוי שגם מי שאין ברשותו חמץ ממש, יבצע מכירה שמא חלילה, אבד ברשותו חמץ שאין הוא יודע עליו.
