שלח את עמי ויעבדני – זה הקו העובר וחורז את יציאת מצרים. בטעות אנו אומרים רק "שלח את עמי", כמו שאמרו תנועות השחרור – Let my people go. שכן, יציאת מצרים לא נועדה להוציא את עם ישראל מעבדות מצרים אל ההפקר. זכינו, ונכנסנו לברית עולם עם ריבונו של עולם, וזכינו להיות עבדיו של מקום. אף על פי כן, תקנו חכמים קדמונים בתפילה את הביטוי "זמן חרותנו", ונקבע חג החרות כאחד משמות חג המצות. שכן בשורת החרות אופפת את הכניסה לעבדותו של מקום. ראשית, הקביעה כי אל לו לאדם הנכנס בברית עם הקב"ה להיות משועבד לגורם אחר – "כי עבדי הם לא ימכרו ממכרת עבד". במסגרת בשורת חרות זו אנו נושאים אותה גם לעבד ולשפחה, ואפילו לשור ולחמור. נצטווינו להעניק לכל אלה יום מנוחה שבועי כחלק מבשורת החרות של מקום. הדבר נכון גם מבחינות לאומיות רחבות בהרבה – עם ישראל מתנגד לשעבוד מלכויות, ומבקש את השלום העולמי. העמדה הפוליטית המרכזית כיום במדינת ישראל היא שאין אנו רוצים בשליטה על אוכלוסייה זרה, ומחפשים אחר דרך בה נוכל להתיישב בכל מלוא רוחב ארצנו ללא שעבוד אחרים. כל זה יונק מיסודה של החרות שביציאת מצרים. במקביל, הקמת מדינת ישראל אף היא המשך בלתי נפרד של יציאת מצרים, ושל העצמאות לה זכינו בעקבות היכולת לשוב אל ההיסטוריה ולעצב אותה על פי רוחו החופשית של העם.
שנית, החרות האמונית חותרת גם לחירות האדם מעצמו. לעיתים עלול אדם להכיל בתוכו גם אדון לעמו. ישנה עבדות להתמכרויות, להרגלים, ליצרים ותאוות, ולהעמדת האני העצמי במוקד. חלק בלתי נפרד מהכניסה לעבודת ד' נועד כדי לשחרר את האדם משליטים אלה, ולעשות אותו בן חורין להיפתח אל הנשגב והעליון. אדם יכול לעשות גם את החברה אדון לו – להיכנע לנורמות חברתיות, להתבייש מפני הלועגים עליו, לעשות דברים רק בשל הרצון לשאת חן, ואילו החרות האמיתית היא להשתחרר מאדונים אלה, כדי להיות בן חורין אמיתי.
חסידים ראו בבדיקת החמץ וביעורו את המהלך המשחרר את האדם מכל אלה. החמץ נתפרש כשעור שבעיסה, לאמור: כמי שמתסיס את העצמיות האישית לכיוונים המנוגדים ליכולת להישמע לדבר ד'. ביעור החמץ הוא אפוא מאבק בצדדים הבעייתיים של היצר הרע, ואדם נכנס לליל הסדר ככניסתו לראש השנה – נקי מעיכובים. עיקר העיקרים של חרות זו הוא לפנות מקום לאהבה הגדולה. אמנם, הביטוי השגור על לשוננו הוא הביטוי "ירא שמיים", והוא מבטא את הצעד הראשון – הציות והיראה מפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ברם, כניסה לעולם של חרות מפנה את הדרך וסוללת אותה לכיוון האהבה. בן החורין הוא אוהב ד'. אמונתו אינה מבוססת רק מפני יראת העונש או החובה המוטלת עליו, כי אם מפני שהוא בחר וחפץ בכך. בד בבד עם השקעתנו בביעור החמץ אנו יכולים לבוא בברית המצה, לאמור ברית האהבה. לא לחינם נקרא ספר שיר השירים בסיומו של ליל הסדר ובשבת חול המועד. בקריאה זו אנו מבטאים את הרצון לדבוק בריבונו של עולם כתוצאה של בחירה חופשית, ועצמיות הנפש האוהבת. בשפה האהבה אנו מדברים, והיא יסוד החרות. שפה זו היא השפה של הכיסופים, הרצון לעז ולקדושה, האמונה העמוקה, הדביקות וההזדהות. כל ביעור החמץ, וכל ליל הסדר, נועד להגיע לחרות זו. יציאת מצרים, המשחררת אותנו מהשעבודים השונים, אינה מסתיימת אלא בגאולה השלמה, שהיא נצחונו של שיח האהבה עם הקב"ה. גאולה זו היא הגאולה מכל העבדויות שבעולם, כדי להיפגש עם הנצחי והמוחלט. עבדים היינו לפרעה מצרים ועתה אנו בני חורין, והולכים ומשתחררים מכל השעבודים אל עבר עולם החרות המוחלט.
