"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן…" כך בוחרים חז"ל לתאר את גודל הפלא והנס שאירע לבני ישראל על ים סוף. תהליך ארוך של שיעבוד וסבל בא אל קיצו אל מול עיניהם המשתאות של העם, מאורע שהותיר רישומו הכביר על העולם, "שמעו עמים…חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אלי מואב יוחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד…".
התרוממות הרוח שאחזה בעם מובנת. עם אשר לא מזמן לא היה בכוחו הנפשי, מקוצר רוח ומעבודה קשה, לשמוע אל משה, פוצח עתה בשירה אדירה וסוחפת, המונהגת ע"י משה אל מול הגברים ואחותו מרים הנביאה אל מול הנשים. הפעם היחידה בתורה בה מוזכר כי כל העם האמין בה' באה בעקבות נס אדיר זה: "וירא ישראל את היד הגדולה…ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מפסגת אמונה כזו אפשר להמשיך ולעלות לפסגה הבאה – קבלת תורה במעמד הר סיני. גם אם ניתן לצפות למעידות בדרך, בעקבות הרישום האדיר של נס ים-סוף, היינו מצפים כי המעידות, אם יהיו, יבואו רק בחלוף שבועות או חודשים.
והנה, לא עוברים אלא מספר פסוקים, והנפילה ממהרת לבוא: "וילכו שלושת ימים במדבר ולא יכלו לשתות מים…וילונו העם על משה לאמר מה נשתה". כבר?! האם אלה שחזו כיצד הקב"ה בוקע ים והופך מים לחרבה, אינם מאמינים שניתן להוציא מים מהמדבר? שינו סדרי הטבע לא הטביע את חותמו בנפשות? האמונה הגדולה יכולה להחזיק מעמד רק שלושה ימים?!
דומה, כי מסר סמוי חבוי כאן. מסר הטוען בתקיפות, כי בחינוך בכלל ובחינוך לאמונה בפרט, אין קיצורי דרך. אין ברירות מחדל. אלה אולי טובים לשעה, אך לא לזמן מתמשך. מאורע כביר ככל שיהא ישאיר רושם בלב רואיו, אך רושם זה ילך וידהה עם קשיי היום יום, עד כי בבוא שעת אמת לא יהיה בכוחו להחיות את אותה אמונה שבשעת השיא נראתה עזה ומציאותית. ההליכה בין חומות המים בים-סוף אינה דומה להליכה במדבר, כשם שהעמידה בהר סיני ושמיעת קולות וברקים אינה דומה לישיבה במחנה ארבעים יום ללא מנהיג או מורה דרך. קל להגיע לשיא של אמונה, אך כדי ששיא שכזה יחזיק מעמד, יש צורך בעבודה השחורה של החינוך, בהליכה צעד אחר צעד ולא את קפיצות הדרך של הנסים משני בדרי הטבע. הנס הגדול, ככל שיהיה, כוחו יפה לשעה, אך לא לדורות.
מסר חינוכי זה חשוב הוא לדורנו, דור אשר חזה נסים כגון הקמת המדינה, קיבוץ גלויות, מלחמת ששם הימים ושחרור המקומות הקדושים, עומד משתאה מול המדבר בו אנו צועדים בשנה וחצי האחרונות. כאן נמדדת האמונה וזה כוחו של החינוך. כל מי ששמע באוזן רועדת את תקיעת השופר בכותל המשוחרר והבין כי מדובר בשופר הגאולה, חייב להאמין כי גם במאורעות קשים מסתתרים חבליו של משיח. עלינו להניח לדורנו ולבאים אחריו תשתית אמונית חזקה ובריאה. יסודות המבוססים על חינוך לאמונה בריאה, חיה וקיימת – ולא לצפייה לנסים אשר כוחם יפה לשעה ולא לדורות.
