אין לי מושג מה היה שמם של רוב 16 הסבים והסבתות שאני הדור החמישי והשישי שלהם. אינני יודע אפילו שם אחד של 64 הסבים והסבתות שאני הדור השביעי שלהם. הם חיו בסך הכל לפני 200-170 שנה. אינני יודע היכן חיו, מה היה משלוח ידם, מה למדו, ממה שמחו או ממה היו עצובים, מי היו חבריהם ומי שונאיהם. לעומת כל אלה, אני כן יודע מה עשו בליל הסדר.
הם קראו את ההגדה של פסח, הם התחילו בסימניו: "קדש ורחץ כרפס יחץ…". עורך הסדר הגביה את המצות, והמשפחה כולה הכריזה בשפה הארמית "הא לחמא עניא…..", דהיינו: "זה לחם העוני…". אני יודע שטבלו ירק במי מלח, אכלו מהמצה, שתו מהיין ואמרו מילה-מילה את מה שמשפחתי תאמר באותו לילה ואותה שעה בדיוק.
ברור לי שהרבה דברים השתנו ב-200 שנים האחרונות. ברור לי שהעם היהודי לא קיבל החלטה אחידה עד כמה הוא שומר על מסורת אבותיו. אך דווקא בליל הסדר צריך להיות חשוב לכל יהודי, דתי כמסורתי, חילוני כמאמין, להתחבר לסבא של הסבתא של הסבא שלו. הסיבה לכך שליל הסדר הינו ליל העברת המסורת.
בלילה הזה מתכנסות משפחות לדורותיהן ומספרות בלשון העתיקה והקדומה (והלא מובנת לעיתים) את האפוס המופלא של העם הזה. בלילה הזה אנו מכריזים על עצמנו כעם שתחילת התגבשותו הייתה על הפיגומים במצרים ועל גדות הנילוס. בלילה הזה, אנו מותחים קו ארוך בינינו היום, כאן ועכשיו, לבין אבות אבותינו לפני אלפי שנים. בדיוק כמו שאנחנו מתרפקים על שידה ישנה שירשנו מהסבתא, כך אנחנו מתרפקים על הספרון הדק הזה, שכל השלשלת הדורית הזו מחוברת אליו. וכשם שכל עירייה מתוקנת מכריזה על בתים לשימור בשל ערכם התרבותי וההיסטורי, כך עלינו לשמר את הטקס הקדום הזה, ללא קשר למידת שמירת המצוות שלנו.
נכון, אין די בקריאה טקסית; אנחנו רוצים להבין וליצור, לחוות ולספר. ולכן הטקסט של ההגדה האותנטית צריך ויכול להוות פלטפורמה לפרשנות אישית, מבלי לגרוע מהטקס המקורי. אפשר (וכדאי) לחוד חידונים לילדים, להציג הצגות, לשיר איזה שיר שרוצים. אפשר לספר את סיפור יציאת מצרים המשפחתי, אפשר לעצב את הלילה הזה באינסוף דרכים מבלי לפגוע בחוויה המקורית והקדומה. אפשר לשמר את היין הישן מבלי לאבד את החיוניות, היצירתיות והרלוונטיות.
יש בעיניי משהו מאוד לא תרבותי בלהרוס מבנה ישן ובעל משמעות כה רבה, גם אם על חורבותיו בונים מתנ"ס מודרני ומלא תוכן. במקום זאת ניקח את הבניין.
