חג הפורים נשתרש זה כבר במסורת העם. אפילו יהודים שמדירים עצמם רוב ימות השנה מבתי הכנסת, באים בשעריהם כדי לשמוע את קריאת המגילה. עיון במקורות חז"ל מגלה לכאורה שמצווה זו הפשוטה בימינו לכל ילד קטן, לא הייתה ברורה כלל לחכמים הראשונים.
וכך שנינו במסכת מגילה: "ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? רבי מאיר אומר: כולה; רבי יהודה אומר: מ"איש יהודי"; רבי יוסי אומר: מ'אחר הדברים האלה' ". בגמרא (יט, ע"א) הוסיפו על מחלוקת משולשת זו: "תניא, רבי שמעון בר יוחאי אומר: מ'בלילה ההוא'. אמר רבי יוחנן: וכולן מקרא אחד דרשו: 'ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף'. מאן דאמר 'כולה' –תוקפו של אחשורוש, ומאן דאמר מ'איש יהודי' –תוקפו של של מרדכי. ומאן דאמר מ'אחר הדברים האלה' – תוקפו של המן. ומאן דאמר מ'בלילה ההוא' –תוקפו של נס". מה פשרה של מחלוקת זו? האמנם לא הייתה מסורת קיימת, שעברה מאב לבן, בדבר קריאת המגילה, שחכמים הוצרכו לחלוק בעניינה? כפי שעולה מפשוטם של דברים, המחלוקת מתמקדת בעניין "יציאה ידי חובה" בקריאת המגילה, אבל לעניין עצם הקריאה –הכל מודים שיש לקרוא את המגילה כולה. ומכל מקום, מה טעמם של החולקים?
דומה שמסתתרת כאן מחלוקת יסודית יותר בדבר אופיו של הנס ומשמעותו לדורות. יש הרואים את ההיסטוריה היהודית בכוליותה, "כולה", כמקשה אחת. על צרותיה ושמחותיה. מטוטלת הזמן היהודי נעה מקוטב לקוטב, אך ראיית ה"שלם" מותירה תקווה שהימים האפלים יהפכו ויהיו לאור גדול. יש הסבורים, כרבי יהודה, שיש לקרוא את מגילת העם היהודי רק מ"איש יהודי", לאמור: לא חשוב מה יאמרו הגויים, העיקר הוא מה יעשו היהודים. הם, ורק הם, יוכלו לקבוע את גורלם, מעשיהם יקרבום ומעשיהם ירחקום.
לעומתם, יש הסבורים כי צריך לקרוא את המגילה מ'אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן", דהיינו: ההיסטוריה היהודית נגזרת מהצרות והאסונות שבאים, לא עלינו, על היהודים. השעבוד וההרג מלווים אותה כל העת ומניעים את התהליכים השונים. ויש שסוברים שיש לקרוא את המגילה רק מתוקפו של נס, מ"בלילה ההוא", כמעשה נסים אחד גדול, שאין להבינו בשכל אנושי. רק ידו הנסתרת של הקב"ה יכולה לתת פשר לקורות עם ישראל ולהישרדותו משך אלפי שנים, ועלינו להישאר פאסיבים ולא לעשות דבר, כי ממילא הדבר אינו בשליטתנו. אכן, אפשר שאין כאן מחלוקת כלל, אלא כל ארבע התובנות משקפות פנים שונות של העם היהודי, של גילוי וכיסוי, של גאולה בדרך נס וגאולה בדרך הטבע. כך, בימים ההם, כך בזמן הזה. חג הפורים מסמל את הצלת היהודים מכליה ואבדון. המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים, בכל מדינות המלך, מנער ועד זקן, טף ונשים. שנאה זו לוותה בטענתם הקלאסית של האנטישמים מאז ומעולם: "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם". בדרך נס, ניצל העם מכליה, וחודש אדר הפך לנו מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב. דורנו, דור השואה והתקומה, חֹוֶוה על בשרו את נוראותיה של שנאה גזענית זו. גם בימינו, נשמעים לא אחת קולות הקוראים להשמיד ולאבד את כל היהודים. למרות השואה הנוראה, הצליח העם היהודי להחלים מן השבר הגדול שפקד אותו, להקים את מדינת היהודים בארץ ציון וירושלים, ולפעול למען קיבוץ גלויות, בניין ויצירה. דווקא משום כך, מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת להתקומם נגד כל גילוי של אנטישמיות, שנאה ואלימות נגד יהודים, ולמנוע תופעות של גזענות ואפליה כלפי כל אדם באשר הוא אדם.
גיבור המגילה, מרדכי היהודי, מצטיין לא רק בכך ש"דורש טוב לעמו" הוא, אלא גם בכך שהוא "דובר ש ל ו ם לכל זרעו". גזרת המן, כמו השמחה על ביטולה, לא היו נחלתו של חוג מצומצם. הן חלו בשווה על כל היהודים, ללא הבדל מין, מוצא, מעמד כלכלי או חברתי. הלוואי ונדע כולנו לנצל את ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, להגברת האחווה, השלום והרעות בינינו ובעולם כולנו. מתוך ערבות הדדית של "איש לרעהו", ושימת לב גם לאותם הזקוקים ליד תומכת, "ומתנות לאביונים", נזכה כולנו להגשמת ברכת המגילה, שתהא לכולנו "אורה ושמחה, וששון ויקר".
