"השקד הזה, משעה שינץ עד שהוא גומר פירותיו – עשרים ואחת יום" (קהלת רבה, לעניין ימי בין המצרים).
ערומים הם העצים בימי הקור, ומחכים פריחתם וליבלובם לימי ניסן. ניצני שאר העצים ממתינים שהסתיו יעבור והגשם יחלוף, ורק לשקד אצה הדרך. וכך, בעוד כל הארץ במערומה, השקד – פורח. אך כשם שממהר הוא לפרוח – ממהר ליבול. השקד אינו רק ראשון העצים המניצים, אלא גם מהזריזים בהם. במהרה יגמור פירותיו, ובמהרה ישוב כשהיה, ויעמוד במערומיו בזמן ליבלובם של חבריו.
נמשלה גאולת מצרים לשקד. את האותות, המופתים והמכות עושים משה ואהרן במטה, שעד לפריחתו אין אנו יודעים מה טיבו. סתמי הוא ודומה לשאר מטות. אך משפרח – "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרן לְבֵית לֵוִי, וַיּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמל שְׁקֵדִים", ומיד ניכר כי במקל השקד נעזרו משה ואהרן למלא את דבר ה', לומר לעמם כי שוקד ה' על דברו לעשותו במהרה.
גאולת מצרים אינה בהדרגה, שלב אחר שלב. אינה בפעולתם של ישראל המתקדמים בעולם הרוחני ובקרבתם אל הבורא, אלא חפוזה היא. "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים". הא-ל לוקח את ישראל המושקעים בטומאת מצרים ובבת אחת גואלם. מהירה היא גאולתם כפריחת השקד. אך ככזו – סכנה יש בה, שתמהר ליבול כמקל השקד. גם לאחר שיצאו ישראל ממצרים עוד צריכים הם לנסוע אל הים, ועוד צריכים להתקרב לעבודתו של ה' ולהקדים נעשה לנשמע, על מנת שמצרים תצא מהם.
מקובלים אנו שנולד ונפטר משה בז' באדר. ולפי שהוצפן שלשה חדשים בבית אימו, הרי שנילקח לבית פרעה וניתן שמו בזמן מתן תורתנו.
וכשניפטר משה ביום ז' באדר, אף גמרו בו פירותיו של השקד. שהרי מט"ו בשבט, זמן פריחת השקד, עד לז' באדר – כ"א יום, כמנין ימי פריחת השקד.
משה, שגאל את העם בחיפזון, שאף לו אצה הדרך באומרו "למה הרעות לעם הזה", שנחפז להכות את הסלע, ניפטר טרם הכניסה לארץ, ולא זכה לראות פירותיה של אותה גאולה שגאל את עמו, ועלה השמימה עם נבילת השקד.
אף היציאה לגלות נמשלה לשקד, כנבואת ירמיה שראה מקל שקד: "כִּי שׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשׁתוֹ", ונחמה בכך – שאף הגלות סופה לקמול. אך הגאולה העתידה, שתיתן פירותיה לעד, בשובה ונחת תהיה. שלב אחר שלב. ועליה אמר הנביא: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לא תֵלֵכוּן, כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱ-להֵי יִשְרָאֵל".
