יחסי אדם ואדמה עולים ויורדים בתולדות האנושות מאז ראשית ימי העולם ועד ימינו. ככל שההתפתחות האנושית מתגברת לכיוון תיעוש אגרסיבי, מתעצמת השאלה מצד ה"ירוקים": "מה לילוד אשה בינינו?" או בלשון אחרת: מה הרוויח העולם עם בריאת האדם. אני מבקש לערוך טיול קצר בעקבי הדורות הראשונים של האדם, בניסיון לענות לשאלה זו.
1. ההרמוניה של הבריאה –ללא מגע יד אדם:
בתיאור הבריאה של פרק ב בבראשית ישנה התמזגות נפלאה בין הגשם, האדמה והאדם:
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ
וכל עשב השדה טרם יצמח
כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ
ואדם אין לעבוד את האדמה."
פסוק שלם שכולו העדר, ודרכו ניתנת לנו האפשרות לגלות את היש.
באופן עקרוני היה ניתן לסיים את הפסוק לאחר ההעדר השלישי: אין שיח ואין עשב כי אין מטר. העדר הגשם הוא הגורם הישיר להעדר הצומח על פני האדמה.
הטבע חי בהרמוניה נפלאה גם ללא האדם, בדיאלוג ישיר בין שמים לארץ, על ידי הגשם
בשירו "כתב סתיו" מתאר המשורר ר' אבן גבירול את הפעילות של הגבר –החורף, המחזר אחרי אהובתו –האדמה:
החורף (=סתו) מופיע כדמות אנושית העסוקה בכתיבת מכתב אהבה. חומרי הכתיבה שלה הם המטר והרביב, המדומים לדיו, הברק המדומה לעט והעננים המדומים לכף יד האוחזת בעט.
באמצעים אלו כותב הסתיו מכתב עלי גן. הגן מדומה לדף הנייר הצבוע בתכלת וארגמן, צבעים המכילים בתוכם קונוטציות של קדושת המשכן ובגדי כהונה. אומנות הכתיבה הזו של הגשם הרושם עלי גן עולה בעיני המשורר על כל אומן אנושי אחר: "לא נתכנו כהם לחושב במחשביו". יופיה של הבריאה הנוצרת בכוח עליון יפה מכל דמיונות בני האדם.
מכאן עובר המשורר לתגובת האדמה לשפע שמעניק לה הגשם.
האדמה מדומה לאשה והשחק לגבר. האדמה חושקת את ברכת השמים ועונה למכתבו של החורף וליופיים של השמים באמנות נשים עדינה, במלאכת ריקמה: ריקמה של פרחים רבים ככוכבי שמים, על ענפי הגן.
הזיווג הנפלא הזה מתרחש ללא מגע יד אדם.
2. עבודת האדמה: התקווה והקלקול:
אולם לפסוק הנ"ל, ששלשת חלקיו יוצרים הרמוניה טבעית ושלמה, יש עוד צלע נוספת, רביעית: "ואדם אין לעבוד את האדמה".
הקב"ה מכניס את האדם בסוד היצירה, כשותף שלישי להרמוניה הזו, כדי להעשיר את תכולת המפגש הזה ולהעניק מעלה נוספת לבריאה: עבודת האדמה אמורה להעניק חיים מתמשכים לאדמה.
על האדם מוטלת האחריות הכוללת על האדמה: "ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".
בהיצמד לפשט המקראות ומבלי להזדקק למדרשי חז"ל מדובר פה על כפל תפקידים:
האחד לעבוד את האדמה שתוסיף לתת פריה
השני: לשמור על כל הקיים שלא יתקלקל מחיות רעות ושאר מזיקים.
חז"ל הדגישו את חובת השמירה של האדם:
בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבה פרשה ז)
ובכל זאת האדם קלקל.
לאחר שקלקל האדם, נענש, ובגרושו מגן עדן נאמר לו:
ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך:
וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה:
בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב: (בראשית פרק ג)
ובצאתו מן הגן הוא מקבל את ההוראה המפורשת:
וישלחהו ידוד אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם:
כל מה שהיה בגן בנועם וברוך נעשה עכשיו, מחוץ לגן, בקושי ובכאב.
עם חטאו של האדם לא רק הוא מקולל בזעת אפים אלא גם האדמה מקוללת: "ארורה האדמה בעבורך". האדמה כבר אינה מוציאה את יבולה בהרמוניה עם קבלת הגשם, אין ריקמת פרחים כנגד דיו המטר, יש הרבה קוצים ודרדרים שמכסים על טוב הארץ.
תכלית האדם בחיים שלאחר החטא נשארה לעבוד את האדמה ולהוציא לחם מן הארץ. אין הוא פטור מאחריות על שמירתה ופיתוחה של האדמה. השארת הטבע על כנו, בדמות תבניתו של ששת ימי המעשה אינה נחשבת בתורה לתכלית. רוח האדם, צלם האלהים שבו, נותן לו את הכח לפעול בטבע ולהמשיך את מעשה בראשית בכל יום.
ליצור, לפתח, לתקן, אך בלי לקלקל. כך תיאר הרמב"ן את תפקידו של האדם בביאורו לפרק א" בבראשית: האדם היוצר, המחדש מעשה בראשית, מגלה עולמות, מטה נחלים, עוקר הרים ומאיר את העולם.
האדם שאינו יוצר, החי בטבע ונבלע בו אינו מקיים את רצון הבורא המצווה עליו לעבוד את האדמה. האדמה שמחוץ לגן עדן מייחלת לאדם שינכש ויעדור וישמור. כך מתאר שלמה המלך את פרות ההזנחה של האדם (משלי פרק כד):
על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב:
והנה עלה כלו קמשנים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה:
ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר:
כך נראית האדמה שאינה מקבלת עזרה מידי האדם.
אך לפיתחו של האדם היוצר רובץ חטא האדנות וגבהות הלב. היוצר עשוי לחשוב את עצמו כאדוני הארץ, ואז חמדת היצירה מתהפכת לתאוות השלטון והכוח.
3. עבודת האדמה של קין –הסיכוי והנפילה.
"ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה".
קין היה הבן הממשיך: האדם נצטווה לעבוד את האדמה וקין מימש את הציווי.
והבל: היה רועה צאן. במה קידם הבל את העולם? במה מימש את התקווה של היותו צלם אלקים המחדש בכל יום מעשה בראשית?
הפוטנציאל של האדם הנבחר היה טמון בקין. אך כגודל יצירתו כך גודל יצרו. לעולם לא נדע למה שעה ה' למנחתו של הבל ולא לשלו. האם מפני שהביא מהגרוע שבפירות? התורה כיסתה ואנו נגלה?
המבחן של קין התחיל עכשיו. כשה' לא בחר במנחתו. האם ימשיך להיות שותף לה' במעשה בראשית או שיכריז על הטיית כל כוחותיו להרס וחורבן.
"ויחר לקין מאד ויפלו פניו". ההיפך מצלם אלקים יש כאן. נפילת פנים יש כאן, העדר אלוקות יש כאן, ומכאן סלולה הדרך לחורבן: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו".
כששואל אותו ה' אי הבל אחיך עונה קין: "השומר אחי אנוכי". כמה אירוניה יש בתשובה זו.
כאילו אומר לו כך: 'אתה ה' נתת לאדם שתי משימות: "לעבדה ולשמרה". בראת לאדם שני בנים: לאחד הענקת את כושר היצירה בעבודת האדמה ואילו השני שומר את צאנו שלא יקלקלו. אני איני שומר. אני עובד ואם אינך חפץ בפירות עבודתי קח נא את פירות קנאתי'.
ועונשו של קין נגזר מעצמו:
כנגד ההיאחזות בקרקע: נע ונד תהיה בארץ.
כנגד תפארת היצירה: האדמה לא תוסיף לתת מכוחה לקין.
כך מסתיים הנסיון הראשון בקניינו של האדם על פני האדמה.
ועדיין הקב"ה מצפה מהאדם שיחדש בכוח שלטונו ויצירתו את העולם, מבלי לקלקל.
4. תיבולו של קין בצאצאיו.
שבע דורות מקין, אנו מוצאים את למך, נשותיו: עדה וצילה, ולכל אחת מהן שני ילדים:
"ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב.
וצילה גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל. ואחות תובל קין נעמה."
מזרעו של קין מתפצלת האנושות שוב לעולמות ומגמות שונים:
יבל, שבשמו ובמעשיו מזכיר את הבל, הופך להיות אבי הרועים.
יובל, מחובר להבל אך מביא לעולם את שיא רוח האדם. הוא מעניק לאנושות ולהוויה כולה את סוד הנגינה.
הנגינה באה מעולמו של הבל. מעולם הצאן והשמירה. מההרמוניה של האדם עם הטבע. אך יש בה את פאר היצירה והביטוי המזוכך ביותר של צלם האלהים שמוליד את רוח האדם. כך מתאר ר' נחמן מברסלב את החיבור שבין הרועה והניגון: (שירת העשבים, עמ' 199):
"דע שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאכלו. גם אין הוא רועה תמיד במקום אחד, ולפי העשבים והמקום שהוא רועה שם כן יש לו ניגון.
כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, וזה בבחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה.
וזה סוד מה שנאמר ותלד עדה את יבל….כי תיכף כשהיה רועה בעולם היו תיכף כלי זמר…”
ועל ידי שהרועה יודע הניגון הוא נותן כח בעשבים ואז יש לבהמות מה לאכול"
יובל ויבל –הרועה היוצר, אותה יכולת למקד את העולם על ציר השמירה שלא לקלקל, ובתוך כך למצוא את היצירה לא באדמה אלא ברוח האדם.
ומן הצד השני ילדיה של צילה:
תובל קין –הבן הממשיך והמתבל את אביו זקנו. הוא לא עובד אדמה וגם לא רוצח. אך הוא מכין את הכלים שיכולים לשמש לזה ולזה. לוטש כל חורש נחושת וברזל: ברצותו חורש בשדה וברצותו יורה כידון של הרג. אותו פוטנציאל שהיה טמון בזקנו, מתגלם בתובל קין. אותו: "לפתח חטאת רובץ", שהעמיד את כוח היצירה של קין במבחן שבין הבאת חים ונטילתם, מקבל צורת כלי בידי צאצאו של קין.
ואחות תובל קין נעמה. האשה הראשונה הנזכרת במקרא כיצור הנולד מבשר ודם. התורה לא גילתה מה תפקידה בעולם אך אנו יודעים. היא זו שמבשרת על כח המשכיות החיים וההולדה.
ראוי להעיר כאן את דברי ר' יצחק ערמאה, בעל עקידת יצחק (שער ט) שעמד על כפל התפקידים של האשה, על פי שני שמותיה: אשה וחוה.
הנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות:
האחד, מה שיורה עליו שם אשה, כי מאיש לוקחה זאת, וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסירות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות. והשני, ענין ההולדה, כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא היתה אם כל חי.
על פי חלוקה זו נראה שנעמה, על ייעודה הכפול, באה להשלמת שני הצדדים של האדם: השמירה והיצירה. זוהי השלמות של האדם, עובד האדמה המוציא לחם מן הארץ ומוציא חיים מן הרחם. האשה היא ההתגלמות של הקדושה והחיים שבטבעו של קין.
עולמו של קין נכחד, אלא שחז"ל התעקשו שלא לבטל את זרע קין, על כוחותיו וסגולותיו. בא המדרש וזיווג את נעמה אחות תובל קין לנח, מצאצאי שת, ועל ידי זה שימרו את זרע קין, על הכוחות שבו עלי אדמה ויצירה.
5. תנודות בין ברכת האדמה לקללתה
מכאן ממשיכה האנושות לבור לה דרך המאזנת בין עבודת היוצר ומחדש ובין השומר ומעדן. לא נלך את כל הדרך אלא ברמיזה בלבד:
נח, שמתואר בתחילתו כאיש צדיק מסיים דרכו כאיש אדמה הנוטע כרם. דווקא כרם, כדימוי המובהק של עבודת האדמה המכילה בתוכה את ברכת הגפן או חלילה את ביזוי השיכרות. והוא נופל עד לעומק הקללה שבדמות חם, עבד העבדים.
יצחק חי במלוא העוצמה את ריח גן עדן שבשדה: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'".
יעקב מתחיל את דרכו כבן ממשיך ליבל, שבא מעולמו של הבל. יושב באוהל וממוקד בעולם השומר שאינו עושה. כל פרשת תולדות היא פרשת התחפושת של יעקב, המנסה להתלבש בבגדי השדה של עשו. בפרשת ויצא יוצא יעקב מעולם התחפושת אל השדה ממש. הוא גולל את האבן הסותמת את הבאר שבשדה ומשם ואילך לומד את סוד החיבור שבין שמירת הצאן ויצירת החיים החדשים בשדה.
כשיורדים ישראל למצרים ומתבקשים להציג עצמם לפרעה אומר להם יוסף את שיגידו: "רועי צאן היו עבדיך, גם אנחנו גם אבותינו מאז ועתה". כדי לשמור על ישראל לבל יתקעו שורש במצרים, היה צורך להציג אותם כנתונים בעולמו של הרועה, נטול האדמה.
כשעומדים בני ישראל להיכנס לארץ, נשארים שני שבטים בעבר לירדן: "לעבדיך מקנה". הכניסה לארץ צריכה להעשות על ידי עובדי אדמה, כדי להחזיר את הארץ למעלתה, בחיבור הנכון שבין האדם האלקים והאדמה: והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת".
6. חזרה לשערי גן עדן:
החזרה לארץ ישראל מחזירה אותנו לאותם פסוקים שלפני חטא האדם בגן עדן. כשישראל ימצאו את ההרמוניה שבינם לבין ה', ישלח ה' אל האדמה את אותו מכתב אהבה שהגשם שולח לאדמה. כשישראל מתרחקים מה' משבית ה' את הקשר שבין האדמה לשמים: 'והיתה ארצכם שממה'.
ישראל חוזרים לארץ בניסיון להחזיר את ההרמוניה לעולמו של הקב"ה. הדרך להציל את האדם העובד את האדמה מחטאו של קין, מההשתלטות על האדמה ומתחושת הבעלות עליה היא על ידי המצוות התלויות בארץ. תזכורת מתמדת לאדם שהארץ אינה שלו. ביכורים, ערלה, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה – הכל מוביל לענין אחד –כי לי הארץ.
ומעל לכל המצוות באה מצוות השבת: שבת האדם ושבת הארץ.
באה שבת, באה מנוחה. השבת באה להעמיד את האדם על מקומו ולתקן את בעלותו על האדמה, ועל כל מעשה בראשית. "מלאכה היא כל התערבות של בני אדם בסדרי העולם החומרי, בין אם היא בונה בין אם היא הורסת. "מנוחה" היא מצב של שלום בין האדם ובין הטבע. אסור לאדם לגעת, לשנות בכל דרך שהיא, לא לשפר ולא לפגוע. השבת היא יום של הרמוניה גמורה בין האדם לבין הטבע" (אריך פרום).
"ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות". העצירה של החרישה והזריעה יוצרת את הגבול הברור של האדם.
פסוק זה שנוי במחלוקת תנאים אם עניינו שבת או שמיטה. לענייננו אין הבדל. העצירה המחויבת לשבת היא העצירה המחויבת לשמיטה. אי אפשר לעצור את זה ללא זה.
בשנת השמיטה האדם צועד אחורנית, מניח ליצירה על מנת לתת לאהבת הכלולות של האדמה והגשם להיפגש שוב, ללא מגע ידו. כך שב האדם אל טבעו, אל נקודת העדן שלו, אל מקומו הנכון בהרמוניה הנפלאה שבין ארץ ושמים.
כך ניסח את הדברים הרב קוק, באורות הקודש (חלק ב, תקסג):
העולם עומד להתעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האומללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תיקח לה תואר עליון יותר.
