אחת התופעות המאפיינות ביותר את מדינת ישראל היא ריבויים של גנרלים בצמרת השלטון. כל אלוף – "מלך", ראש ממשלה או שר, או, למצער, יו"ר דירקטוריון של חברה ממשלתית גדולה. לצד ניסיונם העשיר וכושר מנהיגותם, מביאים עמם לעתים מנהיגים אלה גם תכונות אופי שליליות ביותר, שמטביעות את חותמן על הציבוריות הישראלית. חספוס לשון, גבהות לב, ובעיקר כוחניות יתירה ונטייה ל"הנחית פקודות", שבאה על חשבון הלשון המעודנת, והיכולת לגשר על פערים בין עמדות.
בנוהג שבעולם, גיבורי הכוח זוכים להערצה. גם בתנועה הציונית הפך חג החנוכה לסמל של כוחניות יתירה, תוך הערצת "מכבי מושיע ופודה", והעצמת גבורתו הצבאית. ההתמקדות בכוח הפכה והייתה סמלו המסחרי של ה"יהודי החדש", בעל השרירים, שלא יכרע ולא ישתחווה ושהשתחרר זה מכבר מתדמית היהודי ה"גלותי" ונטל את גורלו בידיו.
אכן, עיון במקורות השונים שמרכיבים את מסכת חג החנוכה, בהלכה ובאגדה, מלמד על גישה שונה לחלוטין, לעתים מנוגדת בתכלית, שמצניעה את החיל והכוח, ומעצימה דווקא את שלטון הרוח. כך, למשל, אותו חֶסֶר בולט של אזכור החשמונאים (והתעלמות כמעט מוחלטת מחג החנוכה בכלל) במשנתו של רבי. וכך בהימנעות מקביעת מסכת מיוחדת – בניגוד לחג הפורים, "תאומו הסיאמי" של חג החנוכה – להלכות החג.
עד כדי כך, שהתלמוד שואל, אם מתוך מה שנראה למראית עין כ"חוסר ידיעה", או יותר מתוך רצון להעברת מסר חינוכי בדרך של שאלה ותשובה: "מאי חנוכה?", שאלה שאינה נשאלת בשאר ימות החגים. ואף התשובה ספוגה בניחוחו של ניצחון הרוח, בפך שמן טהור, ולא בניצחון הצבאי שמוזכר רק בדרך אגב.
ביטוי נוסף לכך ניתן בתפילת היום, "על הנסים", שניצבת בצלה השחור והמאיים של שלילת חופש הדת: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ואף כאן, הניצחון מובלט לא בפן הצבאי שלו, אלא דווקא במימוש חופש הדת והפולחן הדתי, כשבאו "בניך לדביר קדשך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך". ושמא אין זה מקרה, שעד כדי כך "הושכח" הניצחון הצבאי המזהיר, שה"זכר לנס" אינו מתבטא במצעד צבאי עם חרבות מצוחצחות אלא בהדלקת שמן כזכר למקדש, שכזכור אסור להיכנס בו בחרב ובשאר כלי משחית.
גם הפטרת היום (זכריה ב), חותמת בהכרזה החריפה: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'". וכבר אמרו חכמים במשנת אבות, ש"איזהו גבור", הוא לאו דווקא בעל השרירים המנסה להשתלט בכוחו על סביבתו, אלא דווקא זה ש"כובש את יצרו", אין צריך לומר, שחז"ל לא התעלמו מן הצורך של אדם להילחם ולהגן על עצמו, ואף הדגישו ש"אין לסמוך על הנס". לא אחת הדגישו, שלא רק דורון ותפילה נחוצים, אלא גם מלחמה. ועם זאת, העמידו את הדברים בפרופורציה נכונה.
בעולמנו הכוחני והמתלהם, נושא עמו מי שממעט להשתמש בכוח להשגת מטרותיו תווית שלילית, של "פראייר", פחדן ומוג לב. התקיפו אותך –מְצוֶוה אתה לתקוף חזרה שבעתיים. לא כן בעולמה של תורה. חז"ל הורונו שלעתים דווקא המותקף שמבליג וכובש את יצרו ראוי להערכה: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". מה שנראה בעינינו כרפיסות וחוסר אונים, מועלה בפי חז"ל כמודל אידיאלי לאהבת ה'! והוסיפו באבות דרבי נתן (כג): "איזהו גיבור? מי שעושה שונאו אוהבו". אמור מעתה: גבורה יהודית אינה מתבטאת תמיד בשדה הקרב, בכוחניות והערצתה, אלא לעתים דווקא ביכולת ההבלגה, והעדפת עצמתה של מתינות הרוח על פני הכוח.
