חיבה יתרה הייתה לאבא למצוות הדלקת נרות של חנוכה. מצווה זו היה נוהג לקיים בהידור רב, והיה מקפיד ביותר על נקיונה וצחצוחה של החנוכיה על כל חלקיה ועיטוריה. ואילו אנחנו, הילדים, נהגנו להצטופף סביבו, והיינו עוקבים בהתעניינות אחר טיפולו המדוקדק. אבא, שהיה רב ואיש ציבור ידוע, הוזמן פעמים רבות לשליחויות בגולה כאורח הקהילות היהודיות בעולם. ורק פעם אחת, כשהשליחות נמשכה מספר חודשים, הצטרפנו אף אנו יחד עם אמא, ונסענו כולנו עם אבינו. בערב הנסיעה, שהייתה בסוף חודש חשוון, שמענו את אבא אומר לאמא, שיש לארוז את צפחת השמן היטב, כדי שלא תישבר בדרך, וחלילה פן יארזוה בטעות עם כל המטען, שכן עליה להיות בשקית היד ביחד עם החנוכיה. רק אז הבנו שהפעם נחוג את החנוכה מחוץ לבית, בניכר. ערב החג הגיע, ריח הלביבות כבר פשט בכל הבית, ואנו כמנהגנו הצטופפנו סביב אבא, מתבוננים בהכנת החנוכיה. שעת ההדלקה הלכה וקרבה, ואמא נכנסה עם צפחת השמן, שמן זית טהור מארץ ישראל, והניחה אותה ליד החנוכיה."אבא", שאל איתמר אחי הקטן, "האם אין בארץ זו שבה אנו מתארחים שמן זית? מדוע היה עלינו להביאו מארץ ישראל, ולשמור על צפחת השמן שלא תישבר?" התבונן אבא בבנו הקטן וחייך. "בוודאי שיש שמן זית גם כאן, בניכר, אך אתה הרי יודע שאני מקפיד על הדלקה בשמן זית שבא מארץ ישראל, ובוודאי זוכר אתה את האגדה על עצי הזית שקמלו אחרי החורבן, ולא רצו להמשיך לחיות אחרי שחרב המקדש, ורק כשהבטיחו להם חכמי הדור שישתמשו בשמנם למנורת החנוכה, המשיכו לחיות ולפרוח". בעוד הוא מספר, פתח אבא את צפחת השמן, והכין את הפתילות להדלקה. והנה לפתע נשמע קול דפיקה בדלת. אמא פתחה את הדלת, והתפלאה לראות את שכנינו מהבניין הסמוך כשפניהם מלאי צער ודאגה. "אנא סלחו לנו על שבאנו כך ללא הודעה מראש", אמרו השכנים בקול רועד. "אבינו חולה במחלה אנושה, והרופאים ציוו למרוח את גופו בשמן זית טהור, אך היכן נמצא שמן זית בשעה כזו? נזכרנו בכם ובחנוכיה שהבאתם מארץ הקודש וחשבנו, שאולי יש אצלכם גם שמן זית טהור". לרגע נשקף צער מעיני אבא, אך חיש מהר נטל את צפחת השמן ושם אותה בידי האורחים, ואף הוסיף: "תפילתי שהשמן מארץ ישראל יביא לרפואה שלמה". קשה לתאר את שמחת שכנינו באותה שעה. הם מיהרו חזרה לאביהם, ובצאתם מילמלו בהתרגשות: "נס חנוכה חדש, נס חנוכה חדש".
