אחד משמותיו של חג הפסח הוא חג החירות. החירות איננה חד פעמית, אלא היא שבה ומתחדשת עלינו בכל שנה, בכל דור. מהי העבדות ממנה אנו משתחררים בכל שנה, ולאיזו חרות אנו מייחלים?
מהות העבדות היא מחיקת אישיותו של האדם. גופו של העבד משועבד לרצונותיו ומשוגותיו של האדון, ואילו לרצונותיו שלו ולשאיפותיו האישיות אין מקום כלל. בן החורין, לעומת זאת, הוא זה שיש בידו את היכולת לממש את מכלול שאיפותיו ורצונותיו האישיים ללא מגבלה, או לפחות כמעט ללא מגבלות. תיאור זה של עבד ובן חורין נכון כל עוד רק המעמד האישי והיכולת לממש שאיפות עומדים למבחן הביקורת. אולם בפועל הגדרה זו אינה בהכרח נכונה. ישנם עבדים שהם בני חורין, וישנם בני חורין שהם למעשה עבדים. ישנו אדם אזוק בשלשלאות של ברזל והוא מוכה ומושפל על ידי אדוניו, אולם רוחו היא רוח של חירות שכן הוא מודע לזהותו ולערכים המכוננים המדריכים את חייו. הוא לא נותן למצבו הפיזי והנפשי לשבור את רוחו ולהשכיח מעצמו את הידיעה הברורה מי הוא ומה הוא רוצה להשיג בחייו. לעומתו ייתכן אדם בעל יכולת כלכלית גבוהה החי כעבד. אין לו חוט שדרה אישי, הוא חסר זהות לאומית, הוא נגרר אחר יצריו ואחר נורמות חברתיות. הוא חושב שהוא עושה דברים מתוך בחירה, אולם בפועל הוא רוב הזמן עסוק ב"להתיישר" לפי אופנות, תדמיות ומה שאחרים מצפים ממנו להיות. בחיצוניות הוא נראה בן חורין, אולם רוחו היא רוח של עבד.
בפסח אנו עוצרים את מרוץ החיים ומתכנסים במסגרת רחבה, בחוג המשפחה או בחבורה אחרת ומבררים וחושפים מחדש את זהותנו. מידי שנה אנו יוצאים בחג הזה למסע שורשים ידוע מראש, המוביל אותנו משם לכאן וליום הזה ומכוון אל הדורות הבאים. מדובר בתפיסה כוללת הגורסת כי העתיד יונק מהעבר. למי שאין היסטוריה, או שההיסטוריה אינה חשובה לו, הרי שגם לא יהיה לו עתיד. אם רק הקריירה, הרכושנות האישית, והמעמד החברתי הם אלו שמעניקים לאדם תחושת חיים ומשמעות, הרי שהסיכוי שלנו לשרוד כאומה הוא קטן ביותר.
אנו קוראים בהגדה על אותה חבורת חכמים היושבת בבני ברק ומספרת כל אותה הלילה ביציאת מצרים. מציאות חייהם של חכמים אלו, שחיו בתקופת המשנה, הייתה קשה ומורכבת ביותר ברמה האישית והציבורית. ליל הסדר שבו הם ישבו התקיים שנים ספורות לאחר חורבן המקדש. סביר להניח כי אותם חכמים עצמם ראו את הבית בבניינו. חלקם אולי אף עבדו בו. ניתן להניח כי תחושת החורבן שהם חשו הייתה נוראית. מבחינה היסטורית ידוע לנו כי רובם ככולם נרדפו באותה תקופה בידי הרומאים ששלטו אז בארץ. והנה למרות הכל, הם לא אבדו את זהותם והמשיכו במסורת. הם או אחרים מבני דורם שכתבו את ההגדה של פסח, התוו לדורות טקסט שמח ואופטימי שמברר את תחילת הדרך, וגם נותן אופק לימים גדולים יותר שעוד יבואו בעתיד. החכמים אינם שקועים במצבם האישי או הלאומי העכשווי. הם נשענים על העבר, על השורשים ובכך מצמיחים ענפים חדשים וחזקים יותר.
המחויבות לשורשים היא של הכל. כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את התורה, ובכל זאת הכל מצווים לעסוק בשאלת הזהות בכל שנה מחדש, בחג שמציין את יום ההולדת של עם ישראל כעם. ליל הסדר הוא הלילה היחידי בשנה בו מצווה התורה מה לאכול וכמה. היא מצווה לאכול מצה, מרור ואת קרבן פסח בזמן שהמקדש קיים. חכמים הוסיפו על אלה גם שתיית ארבע כוסות של יין, כשכל אלו נועדו לסייע בחידוד תחושת החוויה. כאילו חזרנו אחורה במנהרת הזמן לנקודת המוצא הראשונית, ומשם המשכנו הלאה. כל מי ששותף בלילה הזה, בשיח המשפחתי, החברתי הפנימי: החכם, הרשע, התם ואף זה שאינו יודע לשאול, אמור לקחת איתו משהו הלאה. זו יכולה להיות מחשבה שלא חשב קודם או תובנה חדשה באשר למקומו האישי, המשפחתי או הקהילתי. אולם חשוב מכל הוא שתהיה שם גם נקודת חיבור לקבוצה ההיסטורית הענקית המוכנה עם ישראל.
