נהגו קהילות ישראל לזמר בנעימות שונות (והשנה הרווחנו גם את הביצוע החדש של שוואקי ורזאל) את הדברים המפורסמים בהגדה: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".
ויש לברר מי היא זו שעמדה לאבותינו, ומה משמעות הדברים כי בכל דור ודור עומדים עלינו אויבינו ורוצים להשמידנו? זאת ועוד: גם אם אכן זו המציאות, וכי ראוי לשיר ולהודות על מצב נורא שכזה? ואכן רוב הפרשנים עמדו על קושי זה והם פירשו כי מה שעמדה לאבותינו היא הבטחה חשובה שניתנה לאברהם אבינו בפסוק "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". על פי הפרשנים בפסוק זה מגולמת הבטחה לפיה בכל הדורות יהיו רבים שרוצים להרע לעם היהודי, והקב"ה מבטיח לנו כי כל אלה סופם לאבדון ועם ישראל סופו לצאת מן המיצר ביד רמה ולהגיע אל הגאולה השלמה. זו גם הסיבה לשירה הגדולה. אנו מודים על הבטחת ניצחון שעמדה לאבותינו ועודה עומדת בעינה בכל שנות ההיסטוריה של העם היהודי. הבטחה שכזו בכוחה לחזק ולנטוע תיקווה גדולה לבאות.
אלא שהנצי"ב מוולוזין לא מקבל פירוש זה לפיו מדובר "היא שעמדה" היא ההבטחה לאברהם, ובפירושו להגדה של פסח הוא שואל כיצד ניתן להסביר כך הרי הבטחה זו נאמרה לאברהם רק ביחס לדור יוצאי מצרים? הנצי"ב מספק שם קושיות נוספות, ולבסוף מציע ביאור משלו לפיו "והיא שעמדה" היא הבטחה אחרת שנאמרה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך". הנצי"ב מבאר כי במילים אלו מבהיר למעשה הקב"ה לאברהם את יעודו של עם ישראל כעם סגולה שאיננו ככל האומות. כעם שלבדד ישכון ולכן הוא גם מביא לעולם בשורה מיוחדת, וזו גם הסיבה שכאשר ירדו ישראל לגולה הם יהיו שם בבחינת גרים ולא יהפכו לחלק מהאומות.
אלא שלהבטחה זו שתי פנים. האחת כאשר עם ישראל מבין את שליחותו המיוחדת בעולם ומייחד את עצמו מכל העמים, והוא מתבדל מהם מרצון ואינו מתערבב או מנסה להתערות בהם. האחרת היא כאשר עמ"י מתעלם מייעודו וייחודו הסגולי והוא מנסה להפוך לחלק מאומות העולם ולהיות חלק מהם. במקרה שכזה אלא האומות עצמן שיוצאות כנגד העם היהודי ובכך "מזכירות" לו את ייעודו בעצם ניסיונם לפגוע ביהודים, וכך כותב הנצי"ב: "וכן הוא בכל דור ודור בשעה שישראל מבקשים להתערב ביותר, אז אומות העולם מתרחקים מהם ומבקשים לכלות אותם".
על פי דבריו אלו של הנצי"ב יוצא כי דברי השירה וההלל ב"והיא שעמדה לאבותינו" הם הודאה לא רק על הפדות וההצלה מהצרות אלא אף על עצם הצרות! אנחנו כביכול מודים על כך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! האנטישמיות והצרות לא גרמו רק לקשיים ולנזקים, אלא בצורה עקיפה הם גם הכריחו אותנו להיות נבדלים מאומות העולם. המציאות בה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, היא חלק ממנגנון אלוקי שנועד לשמר את ייחודו של העם היהודי ולדאוג לכך שלא יתערב בגויים. על כך אנחנו פוצחים בשירה רמה ומודים לבורא עולם על שהבדילנו מן הטועים ובחר בנו מכל העמים.
וכמו בגאולה הכללית כך גם בגאולה הפרטית של כל אדם ואדם.
פעמים רבות לאחר שמזדמן לנו לצאת מחשכה לאורה, כאשר אנחנו בעזרת ה' יוצאים מקושי גדול לרווח והצלה, אנחנו משתדלים להכיר טובה ולומר תודה לה' על שגמלנו כל טוב. אולם האם אנחנו מסוגלים להעמיק את מבטינו ולראות שלפעמים הקושי והחשיכה, מעצם טבעם, הם לטובתנו? האם תוך כדי הסיבוכים אנו מסוגלים להבין כי בטווח הארוך כי הם למעשה נועדו לשרת ולקדם את עולמנו? האם אנו מצליחים להודות לא רק על ההצלה, אלא גם על הימצאותם של הקושי והמצוקה?
בחג הפסח, חג החרות, אנחנו מבינים כי מציאות של חירות מאפשרת לנו לעיין בעבר, לראות ולהבין שכל מה שסובב את האדם הוא מה' יתברך: הפדות אך לא פחות מכך גם הצרה והמצוק. אז מי אמר שנכון לחפש חיים קלים?
יהי רצון שנזכה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
