עניין הטהרה וההכנה לעבודת הקודש מופיע שוב ושוב בפרשיות הקרבנות שאנו נמצאים בעיצומן. תחילתו של נושא הטברה כהכנה לעבודת הקודש מצוי עוד בפרשיות המשכן בספר שמות שם כותבת התורה: "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם" (שמות ל' יח-יט).
על פי הנוהג לרחוץ רגליים בבית המקדש פוסק הרמב"ם את העניין להלכה גם כהכנה לתפילת שחרית (תפלה ד' ג): "במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל".
הראב"ד' אמנם משיג על הרמב"ם ואומר: "לא ידעתי רגליו למה", אולם רחיצת רגליים לפני התפלה מופיעה כבר בסידור רס"ג. באחד הנוסחים נכתב אף כי כהכנה לכל התפלות צריך לרחוץ רגליים ובנוסח אחר נכתב כדברי הרמב"ם שרק לשחרית. המקור הפשוט לדברי הרמב"ם הוא לימוד מן הכהנים, אבל נושאי כליו חפשו מקור לדבר בדברי חז"ל. ה"כסף משנה" מביא את הגמרא במסכת שבת נ: "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר: 'כל פעל ה' למענהו". נראה כי הרמב"ם הסביר את דברי הגמרא הנ"ל ביחס להכנה לתפלה, בעוד שהראב"ד הסביר כדברי רש"י כי מדובר ברחיצה למטרת ניקיון. ה"אור שמח" מביא מקור אחר מהגמרא בחולין (קו.) העוסקת בנטילת ידים שחרית במי חמי טבריה. רבי יוחנן אומר שם שניתן לטבול בחמי טבריה אבל לא לרחוץ פניו ידיו ורגליו. משמע מכאן שצריך לרחוץ רגליים לפני התפלה.
קיימים חוקרים הטוענים כי הרמב"ם בפסיקתו הושפע ממנהג המוסלמים, וכותב על כך בחריפות הרב קאפח בפירושו לרמב"ם: "אין שחר לדברי המהבילים הטוענים כי רבנו הושפע חלילה במלת 'ורגליו' ממנהגי ערב, כי אותם האנשים אף לא ידעו מנהגי ערב".
בשו"ת "נודע ביהודה" (מה"ב או"ח קמ) מובאת תשובה בשם בנו. השאלה שמובאת בשו"ת גורסת כי יסוד המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד הוא בטעם נטילת ידים שחרית. לדעת הרמב"ם טעם הנטילה הוא משום שאנו נעשים בבוקר כבריה חדשה ולכן צריך לרחוץ ידיים ורגלים ככוהנים בבית המקדש. לדעת הראב"ד, לעומת זאת, סיבת הרחיצה היא רק משום שידיים עסקניות הן, ולכן אין צורך לרחוץ רגלים. בנו של ה"נודע ביהודה" סובר, לעומת זאת, שמחלוקתם תלויה במנהג המקומות, הרמב"ם הביא את ההלכה בצורתה המקורית שנכתבה במקומות שהיו הולכים ברגליים מגולות, ולכן יש צורך לרחוץ אותן לפני התפלה (שכן הן מטנפות), בעוד הראב"ד כתב את דבריו על פי מקומו וזמנו שבהם כבר נהגו כולם ללבוש "בתי רגליים"- כלומר גרביים ונעליים.
גם כאן הרב קאפח מעיר על הדברים: "ובאמת שבמציאות להיפך, אותם שהולכים יחפים או בסנדלים בלי גרביים, אין רגליהם מזיעות ומסריחות. אבל המכוסות מסריחות עד שאין די להם ברחיצה אלא צריכים גם בורית (סבון)".
לסיכום:
ה"משנה ברורה" (ד' ס"ק ב) מביא את דברי הגמרא על רחיצת רגלים וכותב בשם ה"פרי מגדים" שבמדינותינו שאין אנו הולכים יחפים אין צורך לרחוץ רגלים שחרית. לעומתו ה"מגן אברהם" הביא את דברי הרמב"ם וכן "שולחן ערוך הרב", ואת בספר "כף החיים" שכתב שיש מנהגים שונים בין המקובלים בנושא זה.
לעומת זאת בנוגע לרחיצת ידיים לפני התפלה, הרי שמדובר בחובה (שו"ע צ"ב ד') וצריך להמתין מלהתפלל עד שיגיע למים אפילו מרחק של פרסה (כ-4 ק"מ) לפניו ומיל (כק"מ) לאחריו (יש משערים בזמן נסיעה, פרסה- 72 דקות ומיל 18 דקות), ורק אם לא יאלץ ללכת לבדו או שלא יגיע למחוז חפצו, ודווקא אם ידיו מלוכלכות. אולם אם ידיו נקיות, לכתחילה צריך לרחוץ אבל אין צורך לעכב את התפלה לשם כך.
הרמב"ם החמיר מאוד בנוגע לנטילת הידיים לפני התפילה וכתב שאם צריך נטילה ולא נטל ולא נקה אותם אפילו בדיעבד אין תפלתו תפלה. האחרונים הסתפקו בדין זה (פרי מגדים) והמשנה ברורה פסק שבדיעבד לא יחזור על התפלה.
בבוקר ניתן לסמוך על נטילת ידיים של שחרית שנטל בביתו, אבל אם הסיח דעתו משמירת ידיו ייטול פעם נוספת לפני התפלה בבית הכנסת. הפוסקים נחלקו האם לברך על נטילה לפני התפלה, ולכן לא מברכים שכן ספק ברכות להקל. יש להקפיד לכתחילה בנטילה לפני התפילה על נטילה מכלי ועל כל פרטי דיני נטילת ידים לאכילה. יחד עם זאת, יש לזכור כי הנטילה לפני התפלה היא לשם נקיות וגם לשם הכנה לתפלה, ככהנים שהיו מקדשים רגליהם וידיהם לפני העבודה.
הרב בניהו ברונר הוא נשיא ישיבת ההסדר בצפת וראש בית ההוראה של ארגון רבני 'צהר'
