שביעי של פסח חותם את חג החירות ולמעשה מביא אותנו אל אחד הניסים הגדולים ביציאת מצרים: קריעת ים סוף. עם ישראל עומד על שפת ים סוף בתחושת אובדן מתקרב. המצרים רודפים אחריהם בכוחות גדולים בכדי להשיבם למצרים. מלפניהם הים ומוצא אין. והנה באחת נהפכת הצרה לישועה: ים סוף נבקע לשניים, עם ישראל עבר בחרבה, בעוד המצרים שרודפים אחריהם טובעים בבוץ ושוקעים במצולות.
אחד המדרשים המפורסמים ביותר על קריעת ים סוף עוסק בדו-שיח שהתקיים כביכול בשמיים בין הקב"ה ומלאכיו. מלאכי השרת מבקשים לומר שירה לפני הקב"ה על ההצלה הגדולה, אולם הקב"ה פונה אליהם ואומר: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?".
ויכוח זה, בין הקב"ה והמלאכים, אינו ברור כל צרכו, ורבים הפרשנים והחוקרים שדנו במדרש זה. יש שביארו כי המלאכים ביקשו לומר שירה שגרתית הנאמרת בכל לילה בשמיים בשעה שעמו האהוב של הקב"ה – בני ישראל – עדיין היו בצרה. אשר על כן גער בהם הקב"ה ואמר להם כי בשעה שעם ישראל עודו בצרה לא אומרים שירה. ברם, בתרבות הישראלית התקבלה הפרשנות אחרת למדרש זה שבו הביטוי "מעשי ידי" מיוחס למצרים. לפי גישה זו כוונת המדרש היא לומר שהקב"ה אמר למלאכים כי אמנם אלו רשעים הטובעים עתה בים, אולם אף על פי כן לא זה הזמן לומר שירה. יש בנו אמנם שמחה באובדנם של רשעים, אולם יש להבחין בין תחושת הסיפוק על כך שנגאלנו מצרה, ובין אמירת שירה שהיא הביטוי העליון ביותר של השמחה.
דרישה זו עלולה להעלות את השאלה האם נתבע מהאדם לחיות בסיטואציות שכאלה בתחושה חצויה? האם המדרש מכוון לחיים בסכיזופרניה? התשובה שלכך היא: מידות וגבולות. גם אם ביסודו של דבר אנו שמחים על אובדן המצרים בים סוף ועל ההישג משמעותי של יציאה מעבדות לחירות, הרי שעדיין לשמחה צריכים להיות גבולות. שירת הים מראה כי התורה לא מחנכת אותנו לחיות מתוך קרע פנימי, אולם המדרש מכוון אותנו לדבריו של החכם באדם שאמר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז). נימוקים רבים נאמרו להצדקת עמדה זו. אחד מהם הוא ההכרה הגדולה בכך שביסודו של דבר לא זו המטרה. המטרה איננה להפיל את שונאינו, כי אם להפוך אויב לאוהב, ומתחרה לתומך. לא זו בלבד, אלא שגלגל חוזר בעולם, ופעמים שהמנצח היום נופל מחר, ומשלם את המחיר הכבד של חברה שמטפחת את השמחה לאיד כאווירה בסיסית בה. על כן, אין לנו לומר שירה בשעה שמישהו אחר טובע, על אף שאנו רשאים בוודאי לשמוח על מה שאנו עצמנו השגנו וזכינו בו.
כאמור דברים אלו באים לידי ביטוי בחיים של כולנו במישורים האישיים, המשפחתיים והכלכליים. תחרות מביאה פעמים רבות בכנפיה ניצחונות מתוקים על המתחרים. תחושת השמחה איננה מכנסת עצמה רק להשיג העצמי, כי אם גם לתבוסת המתחרה ולעובדה שמי שניסה להפיל – נפל בעצמו. פעמים הדברים גולשים אפילו לשמחה לאיד. קריעת ים סוף והיחס למצרים הטובעים בו הם הזדמנות מסוימת לעסוק במקומו של רגש זה, וביחס הראוי בשעת ניצחונות.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
