יציאת מצרים בהיותה הראשונה לכל הגאולות, הפכה לדגם לכל הגאולות העתידות לבוא, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). "אמר לו הקב"ה: בעולם הזה עשיתי לכם פלאים וגאלתי אתכם משעבוד מצרים, כך אני עתיד לגאול אתכם לעתיד לבא משעבוד אדום ולעשות לכם נפלאות, שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". דרשה זו היא הבסיס לשפע התיאורים הנפלאים הפלאיים הקיימים בספרות חז"ל והאגדה בנוגע לגאולת העתיד.
אולם חז"ל (במכילתא ב פרשה ז) הורו לנו שישנו בכל זאת הבדל אחד גדול בין גאולת מצרים לגאולת העתיד. גאולת מצרים מאופיינת ב"חיפזון"- כי "בחפזון יצאתם ממצרים". הגאולה האחרונה, לעומת זאת, מאופיינת בצורה הפוכה לחלוטין: "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה'" (ישעיה נב). גאולה זו שאין בה חפזון מכונה גאולה של "קמעא קמעא".
האם ההבדל בין גאולת מצרים לגאולת העתיד הוא רק עניין של קצב (גאולה איטית במקום גאולה מהירה) או שיש כאן הבדל מהותי?
המהר"ל (במספר מקומות בספריו) מסביר כי החפזון ביציאת מצרים מורה על מהותה של הגאולה שבה החוקים של עולם הטבע הוכפפו לפעול תחת חוקי הזמן. בנוהג שבעולם בטבע הכל מתרחש בתהליכים שבהם אין קפיצותו דילוגים. מאחר שבטבע הכל הוא תהליך, הרי שלממד הזמן אין חשיבות, ולכן לא משנה אם קצב ההתרחשות הוא מהיר או איטי. זהו מהותו של התהליך. בגאולת מצרים כלל זה נשבר, ובלשונו של הרמח"ל: "דבר שהינו מן ה' יתב', פועל זה (= התרחשות זו) נעשה בלא זמן נמשך". גאולה בחפזון מעידה כל כך שבניגוד לטבע, העולם הניסי איננו כפוף לתהליכים. דבר זה בולט החל מבריאת העולם שבו נברא יקום יש מאין (שהרי גם בבראית העולם אין שום תהליך שמחבר בצורה רציפה בין ה"אין" ל"יש"), וכלה בכל הניסים שלאחר מכן. בכולם ישנו גילוי שמתחיל במקום שהוא למעשה "שום מקום", ומסתיים בהופעה מרשימה. זהו החפזון של גאולת מצרים המעיד כי גאולה זו "יצאה ממדרגה ומעלה עליונה". הגאולה ההיא הופיעה בעולם לפתע, בעקבותיה נוצר לפתע עם חדש, לפתע ניתנה לו התורה, לפתע הוא נחל את ארץ ישראל. ה' פוסח על בתי בני ישראל. הוא מדלג וקופץ, ומגלה כי במערכת הנס אין רצף טבעי של תהליך. המכה נעצרת לפני בתי בני ישראל ומתחדשת שוב בבתי המצרים.
זו הסיבה בגללה ליל הסדר כולו עומד בסימן החפזון, כמו גם אכילת המצה בחפזון (שהיא עצמה זכר לחפזון). לפי הרמב"ם גם חלק מהלכות קרבן הפסח הן כנגד החפזון. בנוסח ההגדה של פסח לרמב"ם היו פותחים את ה"מגיד" באמירת "בבהילו יצאנו ממצרים" – במהירות, בחפזון, יצאנו ממצרים.
ומדוע גאולת העתיד לא התברכה בחפזון אלוקי?
תשובת המהר"ל לשאלה זו היא חידוש גדול. עונה המהר"ל כי יש חסרון בחפזון, מפני שדבר שבא בחפזון גם נעלם בחפזון כמו "אור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר". אור הברק קורע את הרקיע ולשבריר שנייה מאיר את הכל באור יום. אולם אור זה מיד חולף והחושך חוזר למקומו. כך היה גם בגאולת מצרים שלא הייתה נצחית, אלא לשעתה, שכן גם לאחריה היו עוד גלויות רבות. מאחורי תשובתו זו של המהר"ל מסתתר עיקרון היסטורי וחינוכי: מה שנכפה על המציאות, האנושות, האומה או הפרט, איננו מחזיק מעמד לאורך ימים. הוא נפלט כלעומת שהוא בא. רק דבר שהופנם ועבר תהליך איטי של התבססות עשוי להתמיד. זו גם הסיבה בגללה גאולת העתיד עתידה לבוא קמעא-קמעא, בתהליך שיש בו הבשלה והפנמה וכל זה בכדי להבטיח את נצחיותה.
כאמור, עיקרון זה נוהג בפרט ובכלל, במאקרו ובמיקרו, בהיסטוריה האנושית כולה וביחיד. מה שבא בחפזון, נעלם בחפזון. מה שחדר לאיטו עד שנקלט יפה, גם עתיד להחזיק מעמד. זהו עיקרון חינוכי בסיסי, לא רק בחינוך ההיסטוריה האנושית אלא גם בחינוך של בני אדם.
אלא שכאן באה השאלה, אם אמנם מה שבא בחפזון גם נעלם בחפזון, מדוע יציאת מצרים באה בחפזון? את התשובה לכך ניתן למצוא בדברי הראי"ה קוק זצ"ל שמסביר כי לידת עם ישראל איננה הופעה טבעית אלא שלב חדש בבריאה (כפי שכותב ריה"ל בספר הכוזרי). אין שום תהליך רציף המחבר בין מצרים לישראל, בין התרבות המצרית לתורה. זו הסיבה בגללה לידת עם ישראל ומתן תורה חייבות היו לבוא בהופעות חפוזות של "יש מאין", בנסים.
אולם מרגע שעם ישראל כבר קיים בעולם, תורה נתנה להם ונמסרה בידם ארץ ישראל, הרי מתחיל לו תהליך ארוך של הסתגלות לייעוד הלאומי, לתורה ולארץ. כאן כבר לא מדובר ב "חפזון" אלא במסע איטי, רצוף בעליות וירידות, הצלחות והישגים אבל גם משברים. רק בסיומו של התהליך הארוך והבשלתו תבוא גם גאולת העתיד, גאולה שנולדת מתוך קמעא-קמעא. רק על גבי החפזון הראשוני יכול היה לבוא התהליך של הקמעה קמעה.
דברים אלו מתחברים עם התלונות הנשמעות מידי פעם על הקצב האיטי של גאולתנו. אותם אלו המתלוננים מעדיפים היו משהו הרבה יותר מהיר, פתרונות "אינסטנט" לכל השאלות הפתוחות שטרם נפתרו מאז החל תהליך שיבת ציון. הקצב האיטי של הגאולה מתסכל אותם. הם היו מחליפים ברצון את התהליכים המייגעים של שיבת ציון בשיטת "זבנג וגמרנו", בחפזון מכל סוג שהוא, ולו משום שבעינהם האיטיות של הגאולה האחרונה מתפרשת כביטוי לחולשתה.
האמת היא כי ההיפך הוא הנכון. גאולתנו היא דווקא קמעא-קמעא, דווקא משום שאת שלב החיפזון כבר עברנו ביציאת מצרים, כדברי המהר"ל: "הגאולה האחרונה שהיא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל – רק קיימת תמיד, ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון" (נצח ישראל, פרק מז).
הרב אלישע אבינר, ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
