כמה ימים לפני החג שבתי יחד עם בני הצעיר ממסע משותף לפולין עם חבריו לכיתה ולישיבה. חוויית ההתמודדות עם אובדן, אבל ושואה קשה לכולנו, ועל אחת כמה וכמה למתבגרים שניסיון החיים הקצר שלהם לא זימן להם עדיין את הבגרות הנדרשת לעיכול חוויות קשות שכאלה. דווקא משום כך ניתן היה לראות באופן ברור את תוצאותיו של המסע על הנערים הללו עוד במהלכו. זה לא שלא היו במסע הזה גם רגעים של התפרקות, השתוללות והתנהגות המאפיינת מתבגרים, אולם אלו נדחקו אל מול רגעי הרצינות, ההתבטאות הבוגרת, ההתבוננות פנימה, הפקת הלקחים והשגת התובנות לחיים. עבור חלק מהילדים הייתה זו פעם ראשונה להתמודד עם שאלות של חיים ומוות, עם נושאים גורליים הכרוכים בהזדהות עם האחר. עבור רבים מהם הייתה זו פעם ראשונה שבה הם נדרשים להסתכלות על החיים שלהם עצמם, על חברת השפע והברכה שבה אנו חיים, על הנוחיות והעדר הדאגה. קשה להבין כי כל אלו לא היו קיימים בהיסטוריה הלא רחוקה של עמנו. באופן אישי אני חשתי את הדיסוננס בכל פעם בה עלינו על האוטובוס והחבר'ה סביבי קיבלו "כיף כיף" או "מקופלת" בכדי להמתיק את הרגע. את הבגרות המתהווה אצלם ניתן היה לחוש תוך כדי המסע בעיקר ביחס שהשתנה למבוגרים שבקבוצה. כשהם מצאו את עצמם בתוך מציאות אשר לא יודעת הבדל בין אדם לאדם ובין גיל לגיל, הם חויבו לדלות עוצמות מהצדדים היותר בוגרים שלהם.
ההתמודדויות והדילמות היומיומיות שהעסיקו אנשים בתקופת השואה שונות לחלוטין מאלו שלנו כיום. למרות זאת המסע מעורר אצל כל אחד שעובר אותו את השאלה כיצד אני הייתי מתמודד לו היה נגזר עלי לחיות באותה העת? התשובה, במקרה זה איננה חשובה. עצם המפגש עם שאלות שכאלו מפתחת חשיבה וכושר ניתוח שעוד יבואו לידי ביטוי בחיים היומיומיים. כמו בסיפור של הקוסם מארץ עוץ שבו הקוסם נותן לכל אחד מהדמויות את האפשרות להתבונן פנימה ושם למצוא את הפתרון, כך השאלות והחוויות שעלו במהלך המסע הפנו את הנוער למעמקי הנשמה ושם לגלות כוחות ותובנות רדומים.
בציבור הישראלי קיים ויכוח ארוך בשאלת נחיצות המסעות לפולין ועד כמה ההשקעה באה ליד ביטוי בתוצאות. באופן אישי לי התשובה לדילמה ברורה באופן חד משמעי. אין דומה הקריאה או הלמידה על השואה, להמצאות במקום עצמו כדרך להתחבר לחוויית החורבן וההשמדה. השיעור הכי טוב והסרט הכי מרגש לא יוכלו לעולם לעשות זאת. יחד עם זאת, אין ספר כי אין שום ערך לחוויה אם לאחריה אין תהליך של עיבוד והפקת לקחים שיסייעו להבין מהם השינויים שנדרשים מאיתנו בהתנהלות היומיומית שלנו. צדק אחד מהרבנים אשר התלווה למסע כאשר ביקש מכל בני הנוער כי בעקבות המסע יקבלו עליהם הנהגה טובה אחת פשוטה, כגון שלא לדבר בשעת ה'קדיש'.
מוקדם מדי לקבוע עד להיכן תגיע ההשפעה האמיתית של המסע על הקבוצה אליה התלוויתי. האם הם באמת יהפכו לבני אדם טובים יותר בעקבות המסע? כל שניתן לומר הוא שהמסע פתח בפני הנוער שאלות קשות על קיום ושל אמונה; שאלות שהתשובות עליהן ימצאו רק על ציר הזמן. לקח אחד, הבנה אחת חשובה, שבני הנוער הללו כנראה קבלו היא שלא לכל שאלה ניתן למצוא תשובה. אם יש מספיק אמונה אז גם לא חייבים למצוא תשובה לכל שאלה.
קשה לנוער שאוהב להשתולל לקחת פסק זמן מתמורות גיל ההתבגרות ולעמוד פנים מול פנים מול האירועים הנוראיים ביותר של ההיסטוריה האנושית המודרנית. יחד עם זאת, ההתמודדות הזאת היא גם אירוע מכונן.
מסע לפולין עם קבוצה של מתבגרים המחישה לי עד כמה אנו המבוגרים נמצאים לרוב בעולמם במעמד של מבקרים. ברצותם הם מקרבים אותנו וברצותם מרחיקים. המסע הצליח להכניס אותם לעולם המבוגרים, עולם מורכב מאובדנים ודילמות אתיות וערכיות. קשה היה להם להיכנס לעולם הזה. הרבה יותר נוח בעולם שבו הדאגות הגדולות מכל מתמצות בציון על מבחן או ברצון להשיג את המכשיר הסלולארי הכי מתקדם. ייתכן ודווקא משום כך כדאי שבסמוך לגיוסם לצה"ל של אותם בני נוער, הם יחוו חוויה קשה שכזאת. טוב שידעו בני הנוער לא רק נגד מה הם עתידים להילחם אלא גם בעד מה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות:dgotlieb@netvision.net.il
