משנה: הרב רונן לוביץ', מהרבנים הפעילים ביותר במפגשים הבין-דתיים מסביר מדוע הנצרות של היום היא כבר לא מה שהייתה פעם ועל חשיבות המפגשים ושיתוף הפעולה עם הוותיקן ונציגי הכנסייה.
בסיומו של המפגש בין יעקב ועשו, המתואר בפרשתנו, מציע עשו ליעקב שהם ימשיכו בדרכם יחדיו. יעקב דוחה הצעה זו בנימוס, ומגיב: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי… עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה (בראשית לג, יד). רש"י בפירושו מציין כי כלל לא עלה בדעת יעקב לקבוע מקום פגישה ריאלי, אלא רק בקש לדחות את המפגש לימות המשיח, לימים עליהם התנבא הנביא עובדיה (א כא): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
עשו הוא אבי אדום ובתקופת חז"ל זיהו חכמים את המשכם של עשו ואדום עם האימפריה הרומית. במאה הרביעית עם התנצרות האימפריה הרומית קבעו חכמים כי "המלכות היתה למינות" (סנהדרין צז, א, שהש"ר ב, יג), ומכאן ואילך רבים מחכמי ישראל החלו לזהות את עמי הנצרות ואת הכנסייה הנוצרית עם המשכו של עשו. חז"ל, וחכמי ישראל בתקופת הראשונים ניהלו עימות תיאולוגי חריף עם הנצרות. הדבר בא לידי ביטוי בהלכות של הרחקה והתבדלות, איסור על שימוש באמצעי מאגיה וכישוף לצרכי הצלה וריפוי (סנהדרין קז, ב סוטה מז, ב), תיקון ברכת המינים בתפילה ועוד. אמירות רבות של חז"ל ושל פרשני התנ"ך משקפות פולמוס דתי תקיף עם האמונה הנוצרית, בעיקר בנושא הבחירה הנצחית של הקב"ה בעם ישראל.
גישה זו גרמה לברירת מחדל אצל רוב היהודים שומרי מצוות לפיה מתרחקים מכל קשר עם אנשי דת נוצרים. נטייה זו מבוססת לא רק על מקורות, אלא גם על מטען רגשי. הדת הנוצרית נתפסת כמקור לשנאת ישראל ולתוקפנות הנוראה ממנה סבל עמנו במרוצת הדורות.
והנה קמנו תחת אבותינו, בדור האחרון, רבנים ואנשים תורניים המקיימים מפגשים מן הסוג המוזר של רבנים עם אנשי דת נוצרים. כמי שעוסק בכך מזה עשרים שנה נתקלתי לא אחת בתגובות שליליות, החל מהרמת גבות בתמיהה, בעיקום חוטם כהסתייגות ועד חריצת לשון לגנאי. הביקורת למפגשי הרבנים מתמקדת בשלוש רבדים:
א. מהי ההצדקה התורנית למפגשים אלה?
ב. מה השתנה בעולם הנוצרי שמצדיק מפגשים עמם?
ג. מה המטרה האופרטיבית של מפגשים אלו?
על שלוש שאלות אלו אנסה לענות בקיצור נמרץ בשורות הבאות.
א. ההסתייגות ההלכתית ממפגשים עם נוצרים נובעת בראש ובראשונה מכך שהנצרות ידועה בציבור כעבודה זרה, וכך גם פסק הרמב"ם (הלכות עכו"ם ט, ד והלכות מלכים יא, ה ועוד). ברם, היו גם גדולים שסברו אחרת. הרמב"ן שיבח את הנוצרים והגדיר אותם בתור "נוחלי התורה". רבנו תם בתוספות (סנהדרין סג, ב ועוד) והמאירי (ב"ק קיג,ב, ע"ז ב,ב, כב,א, כו, א ועוד) פסקו כי בזמן הזה אין הנוצרים בגדר עובדי עבודה זרה. גם כמה מגדולי האחרונים אימצו מגמה זו. הש"ך (יו"ד קנא, ז) פסק כי לא נאסר על הגויים להאמין בשיתוף. רבי יחזקאל לנדא (בהקדמה לנודע ביהודה) ורבי משה רבקש קבעו כי הנוצרים "אינם עכו"ם" שכן "הם מאמינים בעיקרי הדת" (באר הגולה חו"מ תכה). הגדיל לעשות רבי יעקב עמדין שסבר כי הנוצרים והמוסלמים הם "כנסייה שהיא לשם שמים שסופה להתקיים" (ספר השימוש טו, יז). גם הראי"ה קוק (אגרת פט) פסק ש"העיקר הוא כדעת המאירי שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי אדם". בעקבותיו הלכו גם הרב הרצוג, הרב ח"ד הלוי ואחרים.
ב. באשר ליחסה של הכנסייה הנוצרית ליהודים- הרי שב-50 השנים האחרונות חלו תמורות דרמטיות ביותר ביחס זה. התפיסה הקלאסית של הכנסייה לפיה החורבן והגלות של עם ישראל הם עונש משמים על כפירת היהודים במשיח הנוצרי והסיוע שלהם בהוצאתו להורג, והחלפת היהודים בנוצרים כנבחרים, עברה תפנית משמעותית כבר בתקופת האפיפיור יוחנן ה-23 . מועצת הוותיקן שהתכנסה ברומא ב-1965 פרסמה את המסמך המכונה: "נוסטרה אטטה" ("בימינו אנו"), שבו נידחת תורת הבוז הנוצרית כלפי העם היהודי ונשללה הטענה בדבר אחריות היהודים לצליבת המשיח הנוצרי והיא הוגדרה כסילוף היסטורי.
האפיפיור הקודם, יוחנן פאולוס השני, המשיך אף הוא במהלך הפיוס עם העם היהודי והעצים אותו לכדי מהפכה של ממש. גינויו הרבים לאנטישמיות, הסכם הנורמליזציה עם מדינת ישראל (1993), פרסום המסמך "אנו זוכרים" על השואה שבו מכירה הכנסייה באחריותה לטיפוח התיאולוגיה הנוצרית המוטעית וכן שורה ארוכה של מפגשים וועידות הידברות שנציגי הוותיקן יזמו בהשראתו, שינו לחלוטין את יחס הוותיקן לעם היהודי ולמדינת ישראל.
אמנם מהפכה זו לא חלחלה לכל הפזורה הקתולית, ויש לה גם אופוזיציה לא מבוטלת. גם האפיפיור הנוכחי אינו ממשיך קדימה בצעדי קודמו, אולם עדיין רישומו של התהליך לא נמחה והמהלך הכללי לא נדחה.
ג. קיומם של המפגשים הבין-דתיים נובע מההנחה כי יש חשיבות לדיאלוג בין אנשי דת יהודים ונוצרים על מנת לקדם אינטרסים שחשובים לעם ישראל. אין הדבר אומר כי משקעי העבר נמחו. הם מונחים במלוא כובדם על לוח ליבנו, אולם הדרך לעתיד טוב יותר עוברת בתחנות של היכרות, הידברות ושיח משותף. כל אלה יכולים להוביל למצב שבו אנשי דת נוצרים יטיפו נגד שנאת ישראל, יכירו בבעיותיה של מדינתנו ואף יתמכו בה באופן ממשי. לא מדובר באשליות נאיביות. כבר כיום יש לא מעט גילויים של תופעות חיוביות אלה, הבאות לידי ביטוי בין השאר בהסתייגות מהכחשת השואה, בפעילויות להנצחתה באירופה ובתמיכה כספית מסיבית של נוצרים פרוטסטנטים, בעיקר מארה"ב, במדינת ישראל.
האידיאולוגיה הנוצרית וזו המוסלמית מטיפות לשלום, אולם בה בעת הן אחראיות לא אחת לליבוי עוינות, שנאה ואלימות. הדיאלוג הבין-דתי עם הנוצרים, כמו גם עם המוסלמים, מושתת על תובנה האומרת כי אם הגורם הדתי מהווה במידה רבה את הבעיה, בו גם טמונים זרעי הפיתרון. ההידברות הבין-דתית מנסה לטפח זרעים אלה תוך מזעור מרכיבי העוינות והשנאה והעצמת מרכיבי הסובלנות, השלום וכבוד האדם.
יעקב יכול היה ללכת לדרכו, ולשכוח מקיומו של עשו. אולם אנו נתונים בעולם בו הווייתנו שלובה בחייהם של בני עמים ודתות אחרות, שהדיאלוג עמם חיוני וחשוב.
הרב רונן לוביץ' הוא רבה של ניר עציון, מרבני 'צהר' ופעיל מרכזי במסגרות של מפגשי רבנים עם אנשי דת מהדתות השונות בעשורים האחרונים.
