כשמדובר באתיקה ובתיקון עולם יש בדתות השונות יותר משותף ממפריד. הרב יובל שרלו תוהה מדוע לא לשתף פעולה על הבסיס הרחב ומשותף זה
אחת הקלישאות הידועות ביחס לאמונה הדתית, היא אחריותה של הדת לשפיכות דמים בעולם. הטוענים כך מתעלמים מהעובדה כי רק במאה הקודמת למניינם נרצחו כ- 150 מליון בני אדם בידי שלושה רוצחים בלבד: מאו צה-טונג, סטאלין והיטלר, יימח שמם וזכרם, והללו וודאי לא היו אנשי דת.
ברם, נכון יהיה לומר כי ישנו פוטנציאל שפיכות דמים בכל אידיאולוגיה, שכן לפעמים האידיאולוגיה נוקטת באותה לשון נוראה לפיה "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", וכך בשם הרעיון הכללי היא מוחקת את קיומו של הפרט ושל היחיד (הסכנות שבחוסר אידיאולוגיה הם בסיס לדיון נפרד). אשר על כן, אחד הפתרונות המשמעותיים למצב הוא רתימת אידיאולוגיה כלשהי לתיקון עולם ובניינו, ועל ידי כך ריכוך הסיכון הקיים בה. הדברים נכונים בוודאי כשמדובר באמונה דתית, על אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים כלפי תורת ישראל שהקשר בינה ובין תיקון עולם ועשיית צדקה ומשפט אינו קשור בשפיכות דמים, כי אם נמצא ביסוד המהותי של מורשת אבותינו הקדושים והאמהות. במציאות חיינו בארץ ישראל אפשר לנסות ולעשות פעילות חיונית זו באמצעות רתימת הדתות לנושאים בהם הן מאוחדות ממילא. כיום לא זה המצב. העולם הדתי מזין כיום את הסכסוך, בעיקר מאותן תפישות דתיות איומות הדוגלות בגי'האד שעניינו ריבוי שפיכות דמים בעולם. גם חזון הנצרות שלא הצליחה לעקור מעצמה את שנאת היהודים עד תום, אינו עולה יפה. במישורים אחרים לחלוטין, הדביקות שלנו בארץ אבותינו ובמפעל ההתנחלות, כמו גם השימוש המנוכר במילה "שלום" על ידי אנשי שמאל להצדקת עמדותיהם, הביא לסלידה פנימית שלנו ממילה זו שבמקור מבטאת את שמו של הקב"ה, למילה המיועדת לכביסת מילים ושאינה מתנגנת יפה בפינו. אולם ייתכן שאפשר מעט אחרת, ואולי אפשר שדווקא האמונה בריבונו של עולם תהיה בסיס משותף לפעילות חיובית.
דרך זו הייתה גם דרכם של ראשוני ישראל, אשר הצליחו לראות בתוך ענני הרשע והערפל של דתות אחרות גם את החיובי והחיוני שבעצם קיומן, כמו גם את העובדה שיש לתת משקל הלכתי לשינוי שחל בהן (לדוגמא במשנת המאירי ובמשנת רבינו תם). לא זו בלבד, אלא יש לזכור גם רת חזון אחרית הימים לפיו "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", ובאו כל העמים כולם להר בית ד' "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".
חלק מחזון השיח הבין-דתי המתקיים בעשור האחרון איננו דברי נימוסים והעמדת פנים, אלא הירתמות משותפת לאותם דברים בהם מאמינים כל עובדי האלוקים במישור העקרוני. בעיקר אמורים הדברים כלפי החיוניות של ההתנהגות האתית, כלומר המאבק באלימות וברשע, החתירה לשלטון נקי משחיתות, הניסיון לצמצם את הפריצות ברשות הרבים הציבורית, סוגיות הנוגעות לאתיקה רפואית מתוך הכרה כי החיים של כולנו ביד ד' הם ואף אתיקה של אנשי האמונה עצמם. דוגמא לתחום האתי הדתי מצוי בשפה הראויה שלא מקובלת מספיק על נושאי תפקידים דתיים וכן המדרון החלקלק מפניו הזהירו נביאי ישראל ושבו כשלו בני עלי וכן הכוהנים נגדם דיבר הושע הנביא. ייתכן והפעילות המשותפת בתחומים האתיים מתוך אמונה בריבונו של עולם אחד, על אף חילוקי הדעות במשמעויות המעשיות של הדברים, תקדם שני עניינים חשובים. ראשית את המעשה הראוי מצד עצמו. שנית את תיקון החברה משחיתותה ואת הפיכת עולם האמונה למגביר אור וקודש בעולם על פני שפיכות דמים.
אולם משימה זו קשה מאוד. לא זו בלבד שקיימת סכנת הערבוב ושמאבק תיאולוגי בדתות האחרות אף נתבע בידי ההלכה, אלא שאנו רואים כיצד אנשי דת מדתות אחרות מזינים את שפיכות הדמים באזורנו. אף על פי כן, ב"ה נשמעים גם קולות אחרים, הן בתוך עם ישראל והן בדתות אחרות, האומרים כי הגיע הזמן לבחון גם אפשרויות נוספות וכל זה מבלי לבטל את האמונה העמוקה בייחודו של עם ישראל בארצו, ובכך להביא יותר ברכה ויותר אור בעולם.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת והאחראי על תחום אתיקה ודתות במרכז לאתיקה במשכנות שאננים ירושלים
