מדוע נחוץ דיאלוג בין היהדות לדתות האחרות, ומה גבולותיו של דיאלוג זה. הרב שאר ישוב כהן, נציג הרבנות הראשית לישראל להדברות עם הדת הנוצרית והמוסלמית, מסביר ומרחיב.
בתוקף תפקידי כיו"ר הועדה להדברות בין הרבנות הראשית לישראל לבין הותיקן, ולאחרונה גם בתפקידי כיו"ר הועדה להדברות בין היהדות לאיסלם וכשליח הרבנות הראשית לישראל למפגשים בין-דתיים, נאלצתי לתת את דעתי לברור העקרוני של השאלה של "הדיאלוג הבין-דתי וגבולותיו".
שאלה זו מחייבת הליכה במשעול הצר שבין "הדברות" – דהיינו, הליכה בדרכי נועם ונתיבות שלום או בקיצור "מפני דרכי שלום" – לבין "התבדלות", דהיינו: הבדלה בין קודש לחול ובין ישראל לעמים, כדי להבטיח את מניעת טשטוש-התחומים וחלילה "העברה על דת". במלים אחרות, דרושה לכל מי שעוסק ביחסים בין-דתיים הגדרה ברורה של התחומים שבין היחוד לבין היעוד. היחוד, עיקרו, הדגשת ההבדל בין אמונתנו הקדושה לבין דתות אחרות, כמאמר הכתוב "כי לא כצורנו צורם" ואילו היעוד מחייב אמונה בחזון של "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד'". רבותינו הראשונים הדגישו את המושג של יעודי – בני-ישראל וביחוד את מצות "קידוש השם" לעיני כל הגויים ששיאו יתרחש במהרה, בעזרת ה', בימי הגאולה. במהרה בימינו. אז יתקיימו בנו נבואותיהם של נביאי האמת וצדק – ונזכיר כאן רק אחת הנבואות – נבואתם של הנביאים ישעיהו ומיכה – "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו עמים והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" .
אנו, היושבים בא"י, מרגישים את השינוי העצום ביחס אל היהודים ואל דת-ישראל, שהתרחש אצל כמה מן הגויים מנהיגי הדתות ובמיוחד אצל ראשי הכנסיה הקתולית במישור היחסים אל מדינת-ישראל ואל היהדות, בעקבות השואה הנוראה מזה והקמתה וקיומה של מדינת-ישראל מזה. אנו רוצים להאמין שכבר הגענו לתקופה של "אחרית הימים", ומתוך תחושת התקוה העמוקה הזאת, אנו נגשים לנושא הדיאלוג הבין-דתי, ללא כל תסביך נחיתות גלותי או הרגשה של פחד מפני המיסיון.
כידוע, גם הנצרות וגם האסלאם, רואות עצמן שותפות ב"ברית-אברהם", ומגדירות את שלשת הדתות המונותיאיסטיות היהדות, הנצרות והאסלאם – כדתות "אברהמיות", בראותן את אברהם אבינו כמייסד האמונה באל אחד, ואבי כל המאמינים, כולל היהודים, הנוצרים והמוסלמים.
הסתייגות עקרונית יש לנו לגבי הנצרות המדברת על השיתוף ו"השילוש", המנוגדים לעיקרי האמונה שלנו. באסלאם יש לנו את בעיית נביאותו של מוחמד, שהם רואים בו את "נביא ד'" והיסוד הידוע של דתם שהרי מבחינתם "אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד נביא אללה". יחד עם זאת, גם הנצרות וגם האסלאם דוחות את עבודת האלילים, ומקבלות את היחוד. אנחנו נצטוינו על היחוד, גם כציווי דיברות סיני "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וקבלנו עלינו מלכות-שמים באמרנו פעמיים בכל יום: "שמע ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד".
הרי שכל דיאלוג עם בני ברית או עמים אחרים, צריך להיות מבוסס על הבנה מוצקה ביחוד של האלקות ועיקרי אבותינו, וחלילה לנו לוותר או לטשטש אחד מעיקרי אמונתנו ודרכיה בקודש. ובכל זאת, מתוך היחוד אנו נגשים להידבר עם כל אדם שנברא בצלם-אלקים, מתוך אהבה וכבוד, וגישה אנושית כללית.
זאת ועוד: המפגשים עם אנשי דת נוצרים ומוסלמים קשורים כיום גם בטובתה של מדינת ישראל וכן בטובת היהודים בעולם בכלל. מול האנטישמיות הגואה, קיומו של "דיאלוג בין-דתי למען השלום", הן עם הנוצרים והן עם המוסלמים, הוא חשוב מאין כמותו. דיאלוג זה חייב להיעשות בזהירות רבה ומתוך הקפדה על כללים מסוימים כמו להימנע מכל ויכוח או דיון בנושאים של "עיקרי-האמונה" בהם אנו חלוקים, או ניסיון לשכנע אותם בצדקת דרכנו או בעיקרי אמונתנו. בוודאי שיש לדחות על הסף ניסיונות שכאלה מהצד האחר. אדרבא: תנאי מוקדם לכל הדברות הוא כבוד הדדי נטול ויכוח או "שכנוע", הן מצדם והן מצדנו.
אז על מה כן נדבר? ובכן, נידבר בעיקר על העקרונות המשותפים כמו קדושת החיים ומניעת שפיכות-דמים והתאבדות. על הדגשת ערכי הצניעות, כבוד האישה וכבוד האדם. על המאבק בחילון הגובר בכל העולם והמתירנות. על מעשי צדקה וחסד כלפי כל אדם בעולם ובכלל זה הצלת חיים ורכוש הזולת ועל קידום ערכי השלום ומניעת מלחמות בין עמים ומדינות בכל רחבי העולם.
יהי רצון שד' יוליכנו בדרך הנכונה במשעול הצר הזה, שבין אש למים, ויזכנו לקדש שם שמים בישראל ובעולם כולו "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים", במהרה בימינו אמן.
הרב שאר-ישוב כהן הוא רבה הראשי של העיר חיפה ויו"ר הועדה להדברות בין הרבנות הראשית לישראל לוותיקן, יו"ר הוועדה להדברות עם האסלאם ושליח הרבנות הראשית לישראל למפגשים בין-דתיים
