בפרשת ויצא, יעקב מקיים את מצוות הוריו ויוצא מבאר שבע לחרן. הציות של יעקב להוריו, על אף היותו בוגר העומד בפני עצמו, מעלה על הפרק את עניין הסמכות ההורית וסמכות בכלל.
סוגית הסמכות איננה עניין אקדמי בלבד, אלא נוגעת ללב ליבה של המציאות ולסוגיות המטרידות את הציבור כולו. כזוהי לדוגמא, פרשת הסרבנות וציות חיילים לפקודות, שעומדת במרכז סדר היום הציבורי בשבועות האחרונים.
לא בכדי מבחינה היסטורית היו אלה בני נוער, מתבגרים ובוגרים צעירים שעמדו בחוד החנית של רוב פעילויות המחאה וההתנגדות. ברוב המקומות בעולם ובהיסטוריה הם אלו אשר הובילו לשינויים חברתיים ופוליטיים. מדובר בתקופה בחיים שבה ממילא קיימת רוח של התמרדות, התנגדות ורצון לשנות את העולם. המתבגר נמצאת בבחינה מתמדת של ערכיו אל מול אלו הסובבים אותו. בלהט הגיל והסערה נוטים המתבגרים להתעלם מהשלכות המעשים לטווח הארוך, ולהתרכז בפעולה על פי צו השעה תוך היספחות גלי ההתרגשות והאידיאולוגיה. לא תמיד עומדת לצעירים האפשרות לראות שהם עומדים בפני החלטות גורליות. הם נמשכים אל הכריזמה ואל דמויות עמם הם יכולים להזדהות ואשר יכולות להנהיג אותם. במקביל הולכת ופוחתת מידת ההשפעה של ההורים, לפחות באופן זמני.
אצל צעירים רבים קיימת נטייה לחשיבה אבסולוטית שמתבטאת ב"הכל או לא כלום". חשיבה שכזאת מקשה על ההפרדה שבין אידיאולוגיה למימוש המעשי שלה. ובאמת כאשר דרכי הפעולה נגזרות מהאידיאולוגיה בצורה אבסולוטית בצורה שאינה מאפשרת חשיבה ודיון, אנו נוטים לכנות התנהגות שכזאת כ"קיצונית". הקיצוניות נגזרת מעצם היותה סותרת את המקובל בעולם, בהלכה או בחשיבה היהודית או האנושית.
אחת מהדוגמאות להתנהגות שעלולה להיות מכונה "קיצונית" קשורה במי שמכונים "נערי הגבעות". לאור האמור לעיל, יכולות להישאל לא מעט שאלות כמו למשל: באיזו מידה אותם מנהיגים אשר מוציאים את הנוער מבתי הספר ושולחים אותם אל הגבעות, לוקחים בחשבון את הצרכים האישיים של אותם ילדים כמו גם את רצון הוריהם? האם ראוי, בשם האידיאולוגיה, להנחות בני נוער להמרות את פי הוריהם? האם ראוי/רצוי שמנהיגים רבניים ופוליטיים יתנו הנחיות גורפות לפיהן "כולם" צריכים לעשות משהו בכל מחיר? האם, ובאיזו מידה, אמור נער מתבגר להעדיף את רצונות הוריו על רצונות אלו המשלחים אותו למשימות אחרות? האם יש בכלל מקום לעורר את הנוער לדיון אמיתי, ערכי, חברתי ומשפטי בנושאי המחלוקת, או שפשוט יש להציג להם דברים כהלכה פסוקה? מתוך כך נשאל: מי היא, אם כן, הסמכות המוסרית עבור חיילים? האם זהו הצבא, המשפחה או אולי הרבנים? האם מתן לגיטימציה לעצם האפשרות לסרב פקודה, באמת משרת את עניינו האישי של כל חייל וחייל המסרב פקודה? וגם: האם בטווח הארוך סירוב פקודה היא הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם דילמה ערכית?
גם אני אינני בטוח כי קיימות תשובות אבסולוטיות לשאלות אותן העלתי. יחד עם זאת, אני בטוח כי עצם העיסוק בהן מהווה זרז לדיון חשוב ונחוץ בכל משפחה בה ישנם מתבגרים וצעירים.
אינני יכול לקבוע מה הדרך הנכונה עבור כל צעיר וצעיר ועבור כל משפחה ומשפחה, אולם, לדעתי, ראוי כי כל אחד יגיע לדרך הפעולה הראויה לו אחרי מחשבה עמוקה ושקילת כל ההשלכות, הן אלו המשפחתיות, האישיות והעתידיות- של מעשיו. הקולות המעודדים לעלייה לגבעות ולסירוב פקודה אמנם נשמעות היטב ויש בכוחן כדי לשלהב את הרוחות אצל נוער אנרגטי, אידיאליסטי וחסר מנוח. אולם הם אינן מציעות דיון שקול ואחראי. יש לאפשר לנוער לשמוע גם דעות אחרות הנובעות מגורמים בעלי סמכות לא פחותה, ובכך לסייע להם בקבלת החלטות, ועוד לא דברנו על הנזק לתא המשפחתי הכרוך בעידוד ילדים לפעול בניגוד לרצונם של ההורים. עלינו ללמד את הילדים שלנו לא רק לציית אלא גם לחשוב. לא רק להתלהב אלא גם לשקול.
יעקב שמע לקול הוריו. מעניין מה היה קורה אם גם אצלו היה מישהו האומר לו "אל תלך לחרן."
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
