הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, האדר"ת, הכתיר את השנה השמינית בה מקיימים בתחילתה את מצות הקהל בשם מיוחד: "שנת הקהל" (אדר היקר, עמ' צז). לימים, גם הרבי מלובביץ' קרא כך לשנה השמינית, והסביר שהמטרה בשנה זו היא ליצור רושם עמוק בלימוד ובהתחדשות בתורה. במדור זה בקשנו ללכת בדרכם של שני גדולים ישראל אלו, תוך התמקדות ברעיונות ממצות הקהל הקשורים לחגים ולמועדים. הפעם אנו מבקשים לשאוב רעיונות ממעמד הקהל לחג החנוכה הקרב ובא.
הרושם מעצם קיומו של מעמד הקהל בו נוכחים כל ישראל- אנשים נשים טף וגרים, היה רב יותר ממה שהם שמעו בפועל. נדמיין לעצמנו קהל כל כך גדול, ובו גם ילדים קטנים מאד, שעל הכל להיות בשקט מוחלט על מנת לשמוע את הקריאה מהמלך. אין אמצעי הגברה מודרניים ומשוכללים כפי שיש כיום, והסבירות היא שרק העומדים בקרבת מקום למלך היו מצליחים לשמוע את הקריאה. יתכן ויהיה מצב, בו יהיו אנשים מאד קרובים לבימת המלך, והם אף זוכים לשמוע את דבריו, ובכל זאת הם לא מבינים. זאת מפני שאת פרשת הקהל ואת הברכות היה המלך קורא בלשון הקדש בלבד, ועל כן יהודים שאינם דוברי עברית, או גרים שהצטרפו לאחרונה ועדין לא מתורגלים לשמוע ולהבין מיידית את שנקרא, יתקשו בודאי לעקוב ולהבין, גם אם יעמדו קרוב.
הרמב"ם היה ער לכך וכתב: "הקריאה והברכות בלשון הקדש, שנאמר: 'תקרא את התורה הזאת' בלשונה, אע"פ שיש שם לועזות וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, …ומי שאינו יכול לשמוע מכוון ליבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה" (הל' חגיגה ג, ו).
יש לעשות את מירב המאמצים על מנת לשמוע את הקריאה, אך מי שלא זכה יתרשם בליבו מעצם הנוכחות הרבה, ומהרצון האדיר של כל אילו שעשו מאמץ גדול ובאו עם כל בני ביתם לקבל על עצמם מחדש עול תורה ומצוות, עם זאת שלא ניתן להבטיח שכל הבאים למעמד ישמעו משהו. עצם הנוכחות במעמד הגדול הזה, מספיקה לעורר שוב את הרצון להתחדש בתורה: "ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו" (ספר החינוך מצוה תרי"ב).
כאמור, לחלק מסוים מהנוכחים, העובדה שהקריאה בלשון הקדש דווקא, מקשה על השמיעה. ובכל זאת היא נקראת בלשון הקדש. סיבת הדבר היא שבמעמד שמטרתו קבלת תורה מחודשת יש להשמיע את הדברים כפי שהם במקורם ובמשמעותם המלאה משורשם העליון, דברי אלוקים חיים, וללא כל שינוי ותרגום. באופן אישי ופרטי, למי שאיננו דובר עברית, יהיה ניתן לתרגם ולהסביר לו אחר כך, אך את מה שנקרא ברבים, אך במעמד המרכזי בו הכל נוכחים, אין משנים לעולם.
כבר היה בעבר נסיון לכפות על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליונית: "מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים פרק א, הלכה ז). זה לא מפני שאין אפשרות לתרגם מבחינה טכנית משפה לשפה. מה שלא ניתן הוא להמיר תכנים פנימיים עמוקים ועליונים, שגילויים בעולם הזה הוא רק בלשון הקדש. הנסיון להפוך את התורה לעוד חכמה, כשווה בין שווים בין החכמות והפילוסופיות שמסתובבות בעולם, ושלא לראותה כתורה אלוקית שמימית, הוא מה שעומד מאחורי הקביעה לצום על כך בי' בטבת "ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית" (סליחות לי' בטבת). תרגום התורה ליוונית היה קשה כיום שנעשה בו העגל, כי חטא העגל נועד להמיר את האמונה בה', במעשי ידי אדם "ההימיר גוי אלוקים והמה לא אלוקים, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל" (ירמיהו ב, יא). חטא העגל הוא הניגוד הגמור למתן תורה, ומטרת מעמד הקהל הוא התחדשות של המעמד כל שבע שנים, וקישור וחיבור לתורה ולעם שנבחר לקיים את האמור בה.
חכמים גזרו בשלב מסוים גזירה פנימית שלא ללמד חכמה יוונית, כדי שגם יהודים לא יתפתו לחשוב שהנה יש חכמות אחרות, ותובנות הגותיות שונות על החיים, על המוסר ועל יעודו של האדם, עם ישראל והעולם כולו. לשון הגזירה היא: "ארור אשר ילמד את בנו חכמה יונית" (סוטה מט ע"ב). החשש והפחד הגדול היה שדוקא הנערים יתפתו וילכו שבי אחר החוכמות הללו. "את התוכן, את החכמה אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה. התוכן שלנו הוא עשיר ורענן ומכניס חיים אציליים ליחד ולרבים עד שאין אנו צריכים להשתמש בנידון זה בדברים שאולים" (הראי"ה קוק, מאמרי הראיה עמ' 476- 477).
לימוד תורה בהמון רב, בו נוכחים אנשים נשים וטף היא התשובה הטובה ביותר לאותם יונים שרצו: "להשכיחם מחוקי תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני 'צהר'
