בתחילת השבוע ליוו אותנו קולות המאבק בין אחים בחברון, כמו גם התלקחות של ממש עם תושבי הסביבה, והציבור האמוני עומד נבוך- לצד מי לעמוד במאבקים אלה?
פרשת וישלח כוללת בתוכה כמה עימותים קשים שנדרש להם יעקב בשובו ארצה. בתחילתה, העימות עם עשו אחיו. לאחר מכן מופיע העימות עם יושבי הארץ הכנענים, אנשי שכם, שתחילתו בחטיפת דינה, המשכו בהבעת רצון לכריתת ברית, וסופו בהרג של כל יושבי שכם. בכל המקרים הללו, יעקב איננו שש אלי קרב. הוא מעדיף לפתוח בדרך של פיוס, השלמה וכריתת ברית. התורה מציגה גם את הגישה המנוגדת לדרכו של יעקב. היא מופיעה כמחלוקת בינו לבין בניו כיצד להגיב על חטיפת דינה: הבנים מבקשים להכות במלוא העצמה, לכבוד אחותם, ואילו יעקב מבקש ללכת בדרך מתונה יותר, כי איננו חפץ בקרע ובעוינות. ניתן לשער כי המדיניות הפייסנית של יעקב נובעת מפחד ומחולשה, אולם סביר יותר להניח כי יעקב נמנע מעימותים מתוך אידיאולוגיה. חז"ל הדגישו זאת בדרשתם על ויירא וייצר: שמא ייהרג ושמא יהרוג. כלומר, רצונו להימנע ממלחמה קיים גם אם מובטח לו שינצח.
אין מדובר כאן במחלוקת שהיא ברת הכרעת אחת, חד פעמית ומוחלטת לכל הדורות. אלו הן שתי גישות מנוגדות, ששתיהן מושרשות היטב בתורה ובהיסטוריה הישראלית, בחינת אלו ואלו דברי אלו-ים חיים. מצד אחד, הצורך בהתבדלות גם מול אחיך השונה ממך וגם מהעמים הסובבים. אברהם משביע את עבדו שלא ייקח אישה לבנו מבנות הכנעני. רבקה קובלת: קצתי בחיי מפני בנות חת, ושולחת את יעקב לחרן. ואף יעקב, מעדיף גל ומצבה שיפריד בינו לבין לבן. מצד שני, המקרא מלא במפגשים עם אומות העולם, קשרים כלכליים ובריתות מדיניות. ראשיתן בידידות של אברהם עם ענר אשכול וממרא, בברית עם אבימלך והפלשתים, ובמשא ומתן על קנית המערה. ושיאן בימיו של שלמה המלך. שנשא נשים נכריות רבות, וגייס משאבים לבנין המקדש ולכלכלת ישראל מכל רחבי העולם.
ששני כתובים עומדים זה מול זה, בשניהם יש אמת, אלא שצריך לדעת מתי ובאילו נסיבות לבחור בכל אחת מן הדרכים, או כיצד יש לשלב ביניהן. מי שאיבד את הלבטים והכריע באופן מוחלט לאחד הצדדים: התבדלות מוחלטת או התבוללות מוחלטת ויתר על מחציתה של הוראת התורה, כביכול הכריע להניח תפילין של יד בלא של ראש, או לקיים בשבת רק זכור ולא שמור.
נראה, כי הפתרון לסוגיית הקשרים עם התרבות הסובבת של האח ושל הנכרי הוא פשוט בעקרון אך מסובך מאד ביישום. הכלל היסודי הוא שאין שוללים על הסף כל מפגש. המגמה לחיות בשלום ובכבוד הדדי, תוך קיום בריתות ושיתופי פעולה עם העמים האחרים היא מגמה חיובית. אולם מנגד, חייבים להצטייד בכלים של סינון וברירה. לא להגיע לטמיעה מוחלטת. לא להעתיק דברים בלי בחינה, ולא להדבק בהם בלי בקורת.
בימינו, אין מדובר עוד על יחסי השפעה והבדלות מן העמים הסובבים הקרובים. כאשר העולם כולו הוא "כפר גלובלי", השפעות תרבותיות מגיעות מכל קצוי תבל בשטף אינסופי. בין אלו שיש בהן ברכה ותועלת, בין אלו שמכילות את כל הרקב והתועבה של העולם, כולן נמצאות בטווח לחיצת כפתור או הקשת מקלדת מביתו הפרטי של כל אדם בישראל. אחד הדברים שצריך לתת עליהם את הדעת בעקבות אירועי השבוע ופרשתנו הוא, שהשאלה איננה רק שאלה עיונית תאורטית. לדיון נכנסים גם מרכיבים רגשיים עזים ביותר. גם במאבק המתואר בתקשורת וגם בפרשה מצויים ביטויים המתארים זאת: "ויירא", "וייצר לו", "למצוא חן בעיני אדוני", "ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד", "עכרתם אותי להבאישני". חרדות מול בושה, רצון למצוא חן מול רצון לשמור על הכבוד, לוחמנות מול פייסנות. כל אלה הופכים את הדיון ה"אקדמי" בשאלת הדרך הרצויה בהתאם לנסיבות ולצרכים, לדיון טעון רגשות עזים על אודות עיצוב חייהם, גורלם ועתידם של עם ישראל ותורת ה'.
