יופי הוא עניין יחסי, ובדרך כלל גם חיצוני. כלליו והגדרותיו משתנים מדור לדור על-פי צו אופנה כזה או אחר, ואף כי יפי בית-המקדש או יופיו של בית-הכנסת הוא עניין חשוב שהושקע בו רבות, יופיים של בני האדם והעיסוק בו נראה לנו קצת מיותר.
אך הגמרא כן עוסקת בכך, ועוד לפניה – התורה. התורה מציינת פעמים רבות את תיאור מראהו של אדם, וכן את יופיו "והנערה טובת מראה", "ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה", "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה". כמו כן, בגמרא במסכת בבא מציעא, עוסקים ביופיו של רבי יוחנן ושל רבי אבהו ושל רב כהנא עד האבות הקדושים ועד יעקב.
אם כן יופיים של בני אדם, של אבותינו מעניין מאוד את חז"ל והם עוסקים בכך.
מדוע? במה חשוב המראה?
התשובה לכך טמונה לדעתי במילה בה בחרו חז"ל לתאר את היופי באותה גמרא במסכת בבא מציעא 'שופריה'. "שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם".
תרגום המילה 'שופריה' בלשונו הוא – הארה. האור שעל פניו של רבי יוחנן. כך גם מנסה הגמרא לשחזר שם את אותו אור היוצא מפניו של רבי יוחנן על-ידי נטילת כוס של כסף מיוחדת והנחתה כנגד השמש- ניצוצות האור היוצאים ממנה הן כעין יופיו של רבי יוחנן.
הארת פניו של אדם היא יופיו, והיא כלל לא קשורה למידות ולסנטימטרים, צבעים או צורות. מדובר על הארת הנשמה המאירה מבעד לבשר. כשהנשמה מאירה, מתנוצץ על הפנים אור אינסופי אלוקי, שאין העין שבעה מלהביט בו. זמן של הדלקת נרות שבת, עלייה לתורה, ברכת הבנים, שמחה, בכל אלו קורן עור פנינו. הנשמה מאירה, וזה מה שיפה.
עקב רגלו של האדם הראשון האיר והכהה פני חמה. נשמתו האירה מבעד לגופו ועד עקבו, עד שחטא וחשך תואר פניו.
לעומת הארת הפנים של הנשמה המאירה מבעד לגוף יש גם את הצד השני, כאשר הנשמה נסתרת, מחמת החטאים, ואז נוצר ניתוק בין הנשמה לגוף, וגוף ללא נשמה הריהו מתחיל להרקיב, להתפרק, להיפצע.
מראהו של המצורע, הנגעים המתחפרים בעורו מצביעים על נתק. נתק בין נשמה לגוף, משהו בפנים מת, ומאפשר לאדם לדבר לשון הרע על הזולת תוך איבוד הרגישות והתחושה הפנימית של משמעותן של מילים. הניתוק הזה מתראה כלפי חוץ בנתק, "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא:".
בדיוק באותו המקום שדרכו היתה הנשמה אמורה להאיר – דרך שבעת פתחי הגולגולת, ובעיקר דרך הפנים עצמם – במקום הזה נהיה מצורע, מנותק, וחשוך תואר.
גם המילה 'סגור' על הטיותיה השונות מופיעה אף היא בהקשר של המצורע פעמים רבות. המצורע סגור, סגור בתוך עצמו, סגור בדיבור כלוא, שאזיקי לשון הרע וציניות אופפים אותו.
גם המילה עונג קשורה לענייננו. עונג הוא ההתאמה בין צדדים גופניים "נמוכים" לבין הנשמה המתגלה בהם. ענג שבת מכוון דווקא לצדדים המוחשיים בשבת – אכילה, שינה, תשמיש. בשבת, הארת הנשמה כה גדולה שהיא מאירה גם דרך מקומות עבים אלו.
אך כשנוצר הניתוק, הענג מתהפך לנגע, והגוף המנותק מנשמתו מתחיל להראות את סימניו.
תהליך עמוק של ריפוי מתחיל כאן, שכמו ציר עוברת בו ההזדקקות אל הכהן, מזרע אהרון המאיר פנים לכל אחד, שמח בליבו לכל אחד, שפניו מאירות ובוהקות כמראה הברק כשהיה יוצא מבית קדשי הקודשים.
יופי הוא אור הנשמה המאיר מבעד לגוף, וכל אותם שמוזכר בהם שהיו יפי תואר – תוארם הפנימי בלט מעבר לפניהם, וזה מה שגרם להם להיות יפי מראה, ולסובבים – לרצות לראות אותם שוב ושוב.
לא לחינם אנו מתפללים מידי יום שנזכה ל מידה זו של הארת פנים ממנו יתברך "ברכנו אבינו באור פניך" "האר פניך ונוושעה". בהארת פנים בין אדם לחברו ובין איש לאלוקיו.
כותב המאמר: הרב אייל ורד
רב קהילת "יחדיו" בפתח תקווה, ומלמד ב"מכון מאיר"
