ביום ראשון הקרוב יחול יום השנה לרצח הילדה תאיר ראדה ז"ל. תאיר נרצחה באכזריות לפני שנה בשירותי בית הספר בו למדה בקצרין, והסיפור והמסתורין שאפף אותו הכו גלים במשך שבועות ארוכים. מה לא נאמר על הרצח והרוצח? הספקולציות, תיאוריות הקשר והעיסוק האובססיבי של התקשורת בפרשה, הפכו את הפרהסיה הציבורית שלנו לחדר חקירות ואת כולנו לחורצי גורלות. כשזוויות הסיקור הללו מיצו את עצמם, עברה תשומת לב התקשורתית (ובעקבותיה גם תשומת הלב הציבורית) לבית הספר. שוב הופרחו ספקולציות וניחושים. סיפורים הזויים על ילדים ששמעו שברי משפטים, על נהגי מוניות ששמעו ילד מודה ברצח ועל כת שטן מסתורית שמסתובבת בעיר, ציירו את "נופי גולן" כמו גרסה גרועה של האגף הביטחוני בכלא אשמורת. כשכל אלה הופרכו והופרחו, אף אחד לא טרח לספר לנו זאת. התלמידים ב"נופי גולן" וחבריה של תאיר ראדה המשיכו לשאת באות הקלון.
לפני שבועיים בקרתי ב"נופי גולן". בית הספר משתרע על קמפוס רחב, מטופח ונקי בצורה מעוררת קנאה. היה שקט ושומם בעקבות שביתת המורים שנכנסה אז אל השבוע החמישי. "נופי גולן" הוא בית ספר נורמטיבי פלוס. תוכנית מצוינות, דירוג גבוה בציוני בגרות, מעט מאוד אלימות. בכניסה פינת חי קטנה עם ציפורי אהבה שמפירים את השקט, ומהקיר ממול מציצה אליך אחת מאותן מצלמות אלקטרוניות שהוכנסו לבית הספר לאחר הרצח לאור דרישת ההורים והתלמידים. ישבתי כמה דקות עם צוות בית הספר ושמעתי על תלמידים שממשיכים לפחד ללכת לבד לשירותים ומבקשים בכל פעם מאחד המורים ללוות אותם. לא רק התלמידים מפחדים, גם המורות שחדר השירותים שבו התבצע הרצח הפך להיות חדר השירותים שלהן. בבית הספר אלו הזיכרונות והפחד שמשתקים. ברחוב אלו המבטים המאשימים שטוענים כלפיהם כאילו הם ידעו מראש ושתקו, ולא כך הדבר. לרומן זדורוב, החשוד ברצח ת, אין עבר פלילי. הכתובת לא הייתה על הקיר. מי שטוען אחרת כנראה לא מכיר לעומק את הנפשות הפועלות.
חשבתי על כל זה כששמעתי יום לפני כן את יוסי מלאך, הצעיר בן ה-18 שזרק באולם מלחה חזיז שקטע שלוש מאצבעותיו של מאבטח, מחרף ומגדף את הנוכחים בביהמש"פ במהלך הדיון על הארכת מעצרו. העיתונים ידעו לספר כי שכנים ומכרים של "המלאך" מתארים אותו כפרא אדם, חוליגאן שפגיעתו רעה וקשה שהכל פוחדים ממנו. קראתי ושאלתי את עצמי איפה היו עד היום כל אותם שכנים ומכירים? אם יוסי מלאך הוא כזה פגע רע, איך קרה שאף אחד לא התלונן עליו לפני כן? למה היה צריך לחכות שיקרה משהו שכזה על מנת שהנזק הסביבתי הזה ינוטרל? ואז חשבתי על עצמי והבנתי שרובנו נוהגים כך. כל עוד זה לא נוגע לנו, אנחנו מתעלמים. לא מחפשים לעצמנו צרות מיותרות. כך אנחנו נוהגים כלפי הצעיר שדוהר בפראות ברחוב שבו אנו גרים עם טרקטורון. כך אנחנו נוהגים כשמדי ערב אנחנו שומעים איך השכן מעבר לקיר מכניס מכות רצח לאשתו, או כשנהג אלים חותך אותנו בכביש. ייתכן ואנו מפטירים אחריו קללה בשקט אבל לא יותר, כי איזו סיבה שבעולם תגרום לנו להכניס ראש ל"מיטה חולה"? למה לנו להסתבך?
כשמדברים על אדישות, על גסות הלב, מדברים בדיוק על נימוקים שכאלה. נוחות במסווה של אידיאולוגיה. עצימת עיניים במסווה של חוסר נכונות "להלשין". מסתבר שאלימות לא פותרת את עצמה. גם אם נתעלם היא לא תעלם.
ועוד מילה אחת על אלימות ועל הציבור הדתי: כשמדברים עם דתיים על אלימות, הם לרוב לא מבינים מה רוצים מהם שהרי "אצלנו זה לא קיים" ו"מערכת החינוך שלנו היא אחרת" ו"השכונות שלנו טובות" וכו'. סיפור קטן: לפני כמה שנים, עוד בימי רווקותי, התגלה בשכונה הטובה שבה גרתי עם הורי מקרה מחריד של אב שהתעלל מינית לאורך שנים בשתי בנותיו. האיש שעסק בחינוך, היה נושא פנים בעל דיבור נעים והעביר שיעורים בבית הכנסת והשכונה. לאחר מעשה, התברר שגם היו מי שידעו. ידעו ושתקו. ידעו וקיוו שזה יעבור. ובכן, זה לא עובר – זה רק מתגבר.
איתמר מור הוא עורך עלון "השבת"
