משנה: יום כיפור שאנו מכירים כיום שונה לחלוטין מזה שהיה בזמן המקדש. במובן זה החורבן הפך אצלנו לטבע שני. איך מצמצמים את הפער בין המקור לתחליף שמוכר לנו כיום?
מחברי סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים, "אתה כוננת" לנוסחאותיו השונות, הצליחו לחבר את כל המתפללים למסע בעקבות הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש. כדי שהמסע יהיה יעיל ומובן, יש ללמוד קודם יום כיפור את מבנה המקדש, מה היו העבודות שהיו מוטלות על הכהן הגדול, מה היה סדרן, כך שמושגים כמו: בית הטבילה, המזבח, ההיכל, בית הפרוה ועוד, יהיו ברורים ובהירים. לאחר לימוד שכזה התחושה בתפילה היא כאילו המתפלל מלווה את הכהן הגדול, וכאילו הוא בעצמו משמש ככהן גדול. ההליכה בצמידות לכהן הגדול לאורך כל הדרך, נותנת מבט עמוק ושלם יותר, איך באים אל הקדש.
גם התפילה שאחרי סדר העבודה: "ומרוב עונינו אין לנו לא אישים ולא אשם, ולא … ולא… ולא…", מקבלת משמעות אחרת לחלוטין. התפילות, הסליחות, המעשים הטובים, הצדקות ועוד, נראות לפתע לא מספיקות. העיקר חסר. עבודת ה' הייחודית במקדש, מקום הכפרה המרכזי, הכניסה אחת בשנה לפני ולפנים, ותפילות הכהן הגדול שם, את כל אלו אין לנו מאז חורבן הבית לפני כמעט אלפיים שנה, ומאז אנו חסרים במהות ובמשמעות העמוקה של יום כיפור. אמנם התפילה האישית של כל אחד היא חשובה ומשמעותית, ועוד יותר ממנה התפילה בציבור במסגרת בית הכנסת והקהילה. אם זוכים שיצטרפו לקהילה גם כאלה שלא תמיד באים לבית הכנסת בודאי שהדבר טוב יותר. אבל עדין אין לנו את הכהן הגדול שיתוודה בשם כלל ישראל ויאמר: "אנא בשם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל". כדאי לשים לב במהלך התפילות של כל היום, כמה אנו מבקשים ומתחננים לשיבה אל מקור הקדש, אל עבודת מקדש שהיא עבודת ה' גדולה ומעמיקה יותר מה שאנו רגילים ביום.
את הקביעה שיש לומר בתפילה מה שהיה במקדש ביום כיפור, יש לראות במסגרת תקנות "זכר למקדש". אין מדובר רק על זכרון בעלמא של מה שהיה בעבר, אלא רצון לשאוב משם עוצמות ותובנות בעיקר לעתיד. כאילו בית המקדש נמצא כבר כאן, וכאילו כל אחת מהמתפללים הוא סוג של כהו גדול-קטן במקומו, ואנו מוכשרים כבר לעלות באותם מדרגות רוחניות בעת שעיקר העבודה היא במקדש.
התפילות, הסליחות והפיוטים שהתחברו במהלך הדורות ונכנסו למחזור, ממלאים לנו את היום. אך תפילתו של הכהן הגדול הייתה קצרה ובעלת הדגשים ממוקדים. לא ידוע לנו מה היה מתפלל כל כהן בכל שנה, והנוסח שבידינו הוא ככל הנראה דוגמא לתפילה אחת. יחד עם זאת, ידוע לנו כי המכנה המשותף לכל הכהנים הוא התפילה הקצרה שכולם היו נושאים, מתוך צפייה שהיא תהיה גם בעלת התאמה לצרכים הנחוצים לעם ישראל באותה עת: על גשם, על נשים שלא תפלנה, על פרנסה, על שלטון ראוי והגון, והיה גם מי שהתפלל על קיומו של המקדש: "מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו, ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפלתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפלתו, כדי שלא להבעית את ישראל" (יומא נג ע"ב). עיקר העבודה היתה הקטרת הקטורת לפני ולפנים, בה היו מתכפרים, וכך היתה השכינה שורה בישראל: "בשעה שהיה הכהן הגדול נוטל את הקטורת ונכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים…וכשהיה ענן הקטורת מיתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה כאשכול, היה יודע שנתכפר לישראל ושנתקבלו מעשיו" (תנחומא תצוה פרשה טז). קבלת הקטורת היא השראת שכינה בישראל: "לא ירדה שכינה עד שהקטירו הקטורת" (שם).
אנחנו עוד לא שם. בנתיים אנו משקיעים, ובצדק רב, בפירוט החטאים והעוונות, בחשבון הנפש האישי ולפעמים גם במעגלים רחבים יותר, אך גם כך יש לזכור שכל אלה לא באו רק בכדי לנקות את עצמנו, ליצור חברה טובה יותר שנעים ונוח יותר לחיות בה, אלא בעיקר בכדי להכשיר את האווירה הכללית לקראת ימי המקדש אז נחייה את חיי הרוח והאמונה בדרגה גבוהה יותר. אמנם כבר כתב הרמב"ם (הל' מלכים יב, ד) ש: "כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו", וכוונתו הייתה עד רמת הפרט הקטן, אבל צריך להכין את התשתית הבסיסית לעולם מתוקן. כך הבקשה בסוף סדר העבודה: "תתן אחרית לעמך, תשיב מקדש לתוכנו, תרומם הר מרום הרים" ועוד ועוד.
ההתמקדות ביום כיפור רק בחשבון הנפש האישי או אף במעגל רחב יותר- קהילתי, יישובי, חברתי, יש בו לעיתים מן השכחה כי עיקר העבודה הציבורית-לאומית היא במקדש וכי עבודה זו היא שיאו של יום כיפור. מבחינה זו המבט האישי, כל כמה שיהיה פנימי ועמוק, מצמצם ומקטין את מהותו של יום כיפור. כל עוד אין אנו מחברים ומתחברים לרצון ולשאיפה לחדש ימינו כקדם בעבודת ה' בשלמותה בעבודת המקדש של עם ישראל כולו ללא יוצא מן הכלל, הרי שמשהו חסר בממד הכפרה והטהרה. ומיום הכיפורים ראוי להעביר שאיפה זו לכל השנה כולה ולכל העולם כולו.
הרב יהודה זולדן הוא מפקח מרכזי לתלמוד ותושבע"פ במינהל החינוך הדתי במשרד החינוך ומרבני 'צהר'
