הפסיכולוגיה המודרנית מציעה מספר תיאוריות המסבירות למידה חברתית. המשנה הפרודיאנית, לדוגמא, סבורה כי תכונות האופי שלנו, מיומנויות ההסתגלות וכן האופן שבו אנו מגיבים לאנשים ולמצבים, הם תוצאה של אינטראקציות וחוויות ראשוניות עם הדמויות המשמעותיות בחיים שלנו- ההורים, בדגש על ששת השנים הראשונות לחיי האדם. היכולת של דמויות אלו לתת מענה הולם לצרכים שלנו, להעניק לנו תחושת ביטחון, אהבה, שייכות וערך עצמי, חיונית לעיצוב האישיות ולרכישת כלים הנדרשים לאדם מאוחר יותר בכדי להתמודד עם דחפים, תסכולים, תחרות, עבודה ואהבה. מה שאנו מקבלים בילדותנו, מאפשר לנו בבגרותנו להשתלב בחברה כאנשים בונים הנמצאים במערכות יחסים בריאות עם הזולת. לפי משנה זאת, האדם אמנם נולד "טבולא ראסה" (לוח חלק), אולם כורח הנסיבות והגורל הופכים את מעשיו לטבע.
גישה אחרת – הגישה הביהביוריסטית, רואה את האופן שבו האדם מתנהל עם אנשים אחרים במצבי לחץ ובמצבי חוסר וודאות, כתוצר של למידה וחיקוי התנהגות שאותה ראינו אצל אנשים אחרים שעמדו במצבים דומים, במיוחד כאשר מדובר בדמויות אותן אנחנו מערכים.
בחיים אנו לומדים כל העת מסביבתנו. ילד קטן לומד מסביבתו לא רק את שפץ הדיבור, אלא גם ת אופן הדיבור מהוריו. הוא לומד על מערכות יחסים של בני זוג מההתנהלות של הוריו. ילדים גדולים יותר לומדים גם מדמויות חיצוניות יותר: מורים, חברים, דמויות בטלוויזיה ובסרטים. לקראת גיל ההתבגרות, ההשפעה של החברים אף הופכת משמעותית במיוחד שלא לומר עיקרית.
כל אלה מעידים על רצונו החזק של האדם להשתלב בסביבה, לחקות את הדמויות המשמעותיות בעיניו ואף להשתוות להן. רצון זה נובע מתוך באמונה כי זאת הדרך הנכונה, אולם לעיתים מתוך תחושת לחץ, ומחשבה כי כל דרך אחרת תסמן אותנו כחריגים. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה חברתית מלמדים על הקלות שבה אנשים מסוגלים להגיע לביצוע מעשים שביום-יום הם יסכימו כי הם שגויים ואפילו לא מוסריים, רק בשל חוסר היכולת לעמוד בלחץ הסביבתי– החיצוני או הפנימי – המופעל עליהם. במצבים מסויימים הם אף יצדיקו את הבלתי מוסרי, ולעיתים אפילו גם יגיעו לאמונה כי זוהי אמנם הדרך.
תהליך זה של עיצוב התנהגות קשור מאוד לסביבה והחברה בה אנו חיים. יש חשיבות מכרעת לחברה אותה האדם בוחר לעצמו. אנחנו לא יכולים תמיד לשנות את פני החברה, אולם אנחנו כן יכולים לבחור באיזו חברה אנחנו חיים לפי הנורמות החברתיות הקיימות בה.
אין זה מפתיע, אם כן, כי בשעת מנחה של יום כיפור, לאחר שקראנו בבוקר את פרשת עבודת הכהן – מעשה רוחני של אדם אחד בישראל – אנו קוראים בתורה את פרשת העריות המגדירה בפרוטרוט מהי ההתנהלות הראויה של האדם במשפחתו, ומהם גבולות המותר והאסור ביחסינו עם הקרובים לנו. למרות שמדובר בכללים הקשורים למה שמתחולל בתוך הבית, זוהי למעשה פרשה המתארת את מערכת היחסים בין מה שהאדם עושה בחייו הפרטיים לחברה שבה הוא מתגורר. מכיוון שהחברה שבה אנחנו מתגוררים משפיעה על האופן שבו אנו מנהלים את החיים האישיים אנו מצטווים (ויקרא יח ג): "כמעשה ארץ מצרים…לא תעשו וכמעשה ארץ כנען…לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו." על כך מאיר הרש"ר הירש כי "הליכות הפרט מתנהלות על פי כללים שנתקדשו בכוח המנהג…" כלומר, דברים שאנחנו לומדים מהסביבה ומחברה שלנו הופכים למנהג או אפילו לחלק מהטבע והאישיות שלנו אבל גם מה שאנחנו עושים בתוך הבית שלנו משפיעה על החברה כולה, כדברים של הרב הירש: "רק חיי משפחה של טהרה מוסרית יצמיחו עם של משפט וצדק…" ועל כן, "הפתיחה לחוקים המסדרים את חיי המין ובנין מהשפחה מצביעה על ההשחתה החברתית והמוסרית שנתגלתה במצרים ובכנען."
נורמות של חברה אינן נוצרות "יש מאין" אלא הן תוצאה של הדברים שכל אחת ואחד מאיתנו למד בבית, בבית ספר, במגרשי הספורט, בצבא ובכל מסגרת אחרת.
צירופה של פרשת העריות ליום כיפור טומנת בחובה מסר בנוגע לאופן בו ראוי להתייחס למקומה של החברה בתהליך הלמידה שלנו. לא די בבחירת החברה הנכונה. חשוב להיות ערים כל העת להשפעה של החברה עלינו, ושלהם על החברה. הערכים אותם אנו נוטעים בילדינו היום, יוצרים את החברה של מחר.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל קליני של מכון "שינוי" בהרצליה
