כותרת משנה: שנים רבות נשמרה בסוד זהותו של מחבר התפילה לשלום המדינה, אולם מעבר לחידה המיתולוגית, נשאלת השאלה לשם מה היא נחוצה בכלל ומה הרלוונטיות שלה בחיינו כיום?
באחד מהימים הראשונים שלאחר קום המדינה פורסמה מודעה קצרה בעיתון "הארץ" ובה נאמר כך: "הרבנים הראשיים לארץ ישראל – הרב א.י. הרצוג והרב ב"צ עוזיאל – יסדו ותקנו בהסכמת חברי המועצה וראשי הרבנים של ת"א, חיפה, ופתח תקווה, את התפילה המובאת לעיל להיאמר בכל בתי הכנסת בארץ ובתפוצות על ידי הרב או שליח הציבור (החזן) בשבתות ובמועדים לאחר קריאת התורה". כך החל לו המנהג לאמירת התפילה לשלום המדינה.
"תפילה לשלום המדינה" היא תפילה חדשה שתוקנה להיאמר בשבתות ובחגים בבתי הכנסת בארץ ובתפוצות. בתפילה מובעת בקשה להשראת הברכה על מדינת ישראל, לקיבוץ גלויות לתוכה ולסיוע מן השמים למנהיגי המדינה.
מקורותיה של התפילה לשלום המדינה כמו גם תוכנה, סגנונה והצידוקים לאמירתה שאובים מתפילה אחרת, קדומה יותר המכונה "הנותן תשועה למלכים" או בשמה הידוע יותר: "תפילה לשלום המלכות" שאותה נהגו יהודים בגלויות השונות לומר למען יציבותו של המשטר תחתיו הם חיו, מתוך תקווה שכך ימשיכו להישמר זכויותיהם ויכולתם לקיים אורח חיים יהודי. מכאן שההבדל העיקרי שבין "תפילה לשלום המלכות" וה"תפילה לשלום המדינה" הוא הרקע לאמירתן. בעוד שהראשונה נאמרת בגלות תחת שלטון זר, האחרונה מבטאת את ריבונותנו ועצמאותנו במדינת ישראל.
ניסוח תפילת "הנותן תשועה" עבר גם הוא גלגולים, אולם ניסוחה הסופי נתקבע, ככל הנראה, במהלך תקופת ימי הביניים. מחקרים שנעשו והשוו בין תפילת "הנותן תשועה" ובין ה"תפילה לשלום המדינה" מראים על דמיון גדול אך גם על שינויים המשקפים את העמדה השונה של מחברי שני התפילות, שהרי יהודי המתפלל על מולדתו מחד, אינו דומה ליהודי המתפלל לשלום מלכותו בגולה.
בתפילה החדשה, שכאמור נתקנה בקום המדינה, נוספו שלושה מרכיבי תוכן שלא היו בתפילת "הנותן תשועה" והם: קיבוץ גלויות, גאולת הארץ ושלטון ישראל בארצו. לא בכדי נעדרו שלושת המרכיבים הללו מהתפילה המקורית, שכן הם נובעים מהתחום הלאומי המתאים למדינה ריבונית.
על הזיקה בין שתי התפילות ניתן לעמוד מסיפור אישי שמביא פרופ' דב סדן באחד ממאמריו. סדן, אחד מחשובי החוקרים של הספרות העברית והתרבות היהודית, מספר כי ביום שלאחר הכרזת המדינה נפגש ברחוב עם שמואל יבניאלי שהיה מראשי תנועת העבודה. יבניאלי, שלפי עדות סדן היה כולו נלהב וחוגג, שאל את סדן האם אמרו בבתי הכנסת את ברכת הנותן תשועה למלכים "בתיקון לשון המתאים לתקומת ישראל" (לפי עדותו של סדן יבנאלי עצמו הציע נוסח אישי לתיקון שכזה בנוסח "בימינו נושע יהודה וישראל ישכון לבטח"). השיב סדן ליבנאלי כי שמע מפי הסופר ש"י עגנון כי מכיוון שתפילת "הנותן תשועה למלכים" חיבורה היה באונס (הכרח המציאות) ולכן אינה ראויה יותר.
אחת מהשאלות המעסיקות רבים וטובים כבר שנים רבות נוגעת לזהותו של המחבר שתיקן את התפילה לשלום המדינה. אלפי קולמוסים נשתברו בסוגיה זו, כשנהוג לראות בשני הרבנים הראשיים בתקופת קום המדינה (הרצוג ועוזיאל) כמחבריה של התפילה. יחד עם זאת, ראוי לשים לב להערה שהביא פרופ' סדן בשולי מאמרו המוזכר קודם ממנה עולה כי היה שותף שלישי לחיבור התפילה (ולמשעה יש מי שטוען כי אותו "שותף השלישי" היה למעשה זה שחיבר את התפילה כולה), וכל כותב סדן: "במוצאי אותו היום (יום הכרזת המדינה) ישבתי וחיברתי תפילה לשלום המדינה, ובבואי לפני הרב הראשי – הרב א.י. הלוי הרצוג, חייך לעומתי ואמר: 'ר' ש"י עגנון הקדימך'…"
חשוב לציין כי ש"י עגנון מעולם לא הכחיש אולם גם לא אישר את הטענה כי הוא זה שחיבר את התפילה לשלום המדינה. גם הרבנים הראשיים שהיו שותפים לסוד, לא היו מוכנים לגלות את פשר הדבר, ככל הנראה במצוותו של עגנון. כך או אחרת, גם אם סיפורו הקטן של סדן פתר את החידה המיתולוגית בדבר המחבר עלום השם, העיקר היה ונשאר החובה לברר את התפילה כמו גם ההכרה כי מציאות של עם חופשי החי בארצו, לא הייתה תמיד טריוויאלית ומובנית מאליה.
