כותרת משנה: רוני שוב, עיתונאית חרדית, מייחלת מידי שנה ביום העצמאות לפיוס בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וחושבת שדיאלוג שכזה יווצר רק כששני הקהלים יפנימו כי הם לא תמונת ראי האחד של השני, אלא שיקוף שונה של אורח חיים דתי.
עד היום, ככל הידוע לי, עוד לא קם ארגון בסגנון 'צו פיוס' שמטרתו לקרב בין חרדים לדתיים לאומיים. לכאורה בשביל מה, שהרי כולנו אחים יראי שמים, לומדים תורה פחות או יותר, חמושים בכיפה וציצית ושומרים תרי"ג מצוות. גדלנו על דברי רבי עקיבא, 'ואהבת לרעך כמוך' ואנחנו שוקדים לקיים אותם בינינו יומם וליל.
אבל לפעמים, ברגע של חולשה, אנחנו מוכנים להודות שחרדים ומזרוחניקים הם לא מה שחשבתם. כלומר, אם להיות כנים לרגע, חוץ מהכיפה, הציצית, ותרי"ג המצוות, אין להם הרבה במשותף. או כמו שניסח את זה, בתמציתיות הולמת, דתי לאומי אחד הנמנה על מכרי – "למרבה הפרדוקס, עם חילונים יש לי הרבה יותר מן המשותף".
אכן פרדוקס.
נדמה שהמושג 'דיאלוג עם האחר' התקבע כבר על תבניות של שמאל-ימין, מזרחיים-אשכנזיים, חרדים/דתיים-חילונים. לא חשבו שם על חרדים מול דתיים לאומים, אולי בגלל שלא ראו בשני הקהלים האלה אנשים שעומדים מצדדים שונים של המתרס, כמו שאוהבים לומר. אז אולי אין בינינו מתרס, אבל גם דיאלוג גדול לא שורר פה. רק לשם המחשה אני מעלה באוב את מה שמורותי בסמינר נהגו לומר לנו תמיד על רבקה ששמעה שבבטנה מתרוצצים צדיק ורשע, ונרגעה; "מה מנחם כל כך בזה ששני גויים בבטנך", הן הקשו בקול רועם, "אלא עדיף שני גויים, ולא מזרוחניק אחד". ואנחנו, שמענו והפנמנו. ומן המפורסמות הוא שחרדי יעדיף למות לפני שייתן את בתו, קלת דעת ככל שתהיה, לבחור עם כיפה סרוגה ויהיה זה הבחור ירא השמים ביותר שיכיר. מנגד גדלו בחורי ובחורות בני עקיבא על האתוס שגורס כי הם ה'אתה בחרתנו' האורגינל. "אנחנו עילית", הסבירה לי פעם בסבלנות חברה דתית לאומית. "אנחנו דתיים ויחד עם זה משכילים, מתערבים בחברה, פתוחים, נאורים, ציונים, לא כמו, נו, את יודעת מי". אחרים, מנומסים קצת פחות, היו שופכים את כל התסכול שצברו מהצחוקים שהעבירו חילונים על האלמנטים הדתיים שלהם, בהפנייתם כלפי החרדי שבי; אז את רוצה לומר לי, הם היו שואלים במתיקות, שאצלכם מתחתנים אחרי שלוש פגישות בלבד? ורק דרך שידוך? או – מה, באמת אין לך טלוויזיה, את לא מרגישה קצת מנותקת מהעולם? וגם – אז מה אם זה לא בהכשר הבד"ץ, כולה רוגלע.
מעניין לראות כי כמה ששני המגזרים האלו גדלים והולכים, מתפלגים לזרמים ותתי זרמים, עדיין לא נרשמות כמעט עריקות מצד אחד לשני. חרדי שמחליט לשנות כיוון, להקל קצת על עצמו בעניינים של דת, יעדיף לעשות את זה בדרך כלל תחת המטריה החרדית. הוא ילבש ליווי'ס, יעמיד פלזמה42 אינץ'בסלון, יתקע כיפת עור זעירה על תסרוקת מנופחת עתירת גוונים, ויפקוד את בית הכנסת רק בחגים. אבל אם תשאלו אותו הוא עדיין חרדי, והכיפה שלו שחורה.
גם הדתי לאומי, מהקצה החפיפניקי, עד הקצה החרד"לי, נמצא עדיין שם, בין קהל הכיפות הסרוגות. בשני המגזרים, אם נרשמת עריקה – היא בדרך כלל לצד החילוני.
לכן, כשמדברים על קו תפר בין החברה הדתית לחרדית, מדברים על פיקציה. הוא לא ממש קיים, כי אלו לא קהלים שמשיקים זה לזה. אין איזושהי נקודה על ציר דמיוני בה נגמר החרדי ומתחיל הדתי. יש פה שתי קבוצות שמתיימרות להעמיד אלטרנטיבה דתית הטובה והראויה ביותר לזו החילונית שכנגד. אם היו מציירים את סקאלת האבולוציה הדתית בארץ, היה נכון להעמיד בקצה האחד את החילונים, בתווך את המסורתיים, ובקצה השני, על שתי נקודות שונות, את החרדים והדתיים לאומיים.
נכון שהתפיסה הבסיסית באידיאולוגיה הדתית לאומית היא 'תורה עם דרך ארץ', ואילו החרדית גורסת תורה והתבדלות. אבל שני המגזרים גדולים כל כך ומגוונים כל כך כיום, שהם מכילים בתוכם את כל האופציות והאפשרויות הדתיות, ומעניקים לקהל שלהם את היכולת לבחור בלי שיצטרכו לנדוד הלאה. מה שעומד מהצד השני ממול, מהעבר האחר של המתרס, זו החילוניות.
נדמה לי שברגע שיפנימו החרדים והדתיים לאומיים את העובדה שהם לא תמונת ראי אחד של השני, אלא שיקוף שונה של אורח חיים דתי, יתחיל להיווצר פה דיאלוג של ממש שיוביל אולי, אם ירצה השם, גם לקו תפר ארוך ומשובח.
רוני שוב, חרדית, עיתונאית ב'מקור ראשון'
