זכינו בדורות האחרונים לחזות בעינינו בירושת הארץ ובתקומת ישראל וירושלים בתקופת ספירת העומר. האם הדבר מקרי? חז"ל רמזו על הקשר שבין גאולת ישראל וספירת העומר במדרש: "…ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ – הוי אומר בזכות מצות העומר… לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם : כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר… לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר…"(מד"ר ויקרא כ"ח).
על זכות זו אנו מודים לקב"ה בימי ההודאות החלים בתקופה זו – יום העצמאות וחג ירושלים. אולם עדיין לא ברור מהי סגולתה המיוחדת של הספירה? כיצד נותנת היא לנו כח לשוב ולרשת את א"י?
ראשית, ספירת העומר מחברת בין חג גאולת מצרים המציין את גאולתנו הפיזית, לחג השבועות המציין את גאולתנו הרוחנית. לפי הסבר זה נראה שערכו הרוחני של חג השבועות גדול מזה של הפסח. מעניין כי עיון בשיאה של עבודת המקדש בחג השבועות, עבודה שה הוקרב קרבן שתי הלחם מעלה כי קרבנות חג השבועות הינם קרבן הציבור היחיד המוקרב עם חמץ, ובלשון הפסוקים: " מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" (ויקרא כג, י"ז).
מקשה על כך הזוהר ושואל כיצד הדבר ייתכן שהרי בפסח יצאו ישראל בגין כבודה של המצה והויתור על החמץ, ואם בחג השבועות עליון יותר, הרי ראוי היה שיתבטל החמץ ולא יראה כלל גם בחג זה. אם לא די בכך, לא ברור כיצד ייתכן שקרבן היום הוא חמץ? דווקא ברגע השיא להקריב על המזבח החמץ המסמל את יצר הרע?
התשובה לשאלה זו טמונה ב"קרב נגד החמץ" אותו אנו מנהלים לאורך תקופת הספירה. קרב זה שהוא למעשה התמודדות מול יצר הרע (שעליו נאמר כי הוא "שאור שבעיסה"- ברכות יז.). הוא קרב דו שלבי במלחמה חזיתית נגד החמץ המתחיל בחג הפסח ומסתיים בהקרבתו על המזבח בחג השבועות. הזוהר מסביר מאבק זה במשל: "משל למלך שהיה לו בן יחיד שחלה. יום אחד התאווה לאכול. אמרו לו הרופאים : יאכל בן המלך מאכל רפואה זה, ועד שלא יבריא – לא ימצא כל מאכל ומזון אחר בבית. כיוון שאכל בנו אותה הרפואה, אמרו לו הרופאים : מכאן והלאה – יאכל כל אשר ירצה ולא יזיק לו כלל". בתחילת המאבק עם היצר (בפסח), חובה עלינו לגרש כל חמץ וכל דבר חולין אשר יש בו חשש ולו ב"משהו" של יצר הרע. אלא שלא בכך תם המאבק. זהו רק שלב הגמילה הראשוני מיצר הרע. החירות המוחלטת מגיעה רק בחג השבועות שמעלתו היא שבו אין מקום לבטל יותר את "החמץ" שכן כבר הגענו למדרגה בה אין צורך לחשוש יותר מיצר הרע. לא נצטרך לגרשו מביתנו מכיוון שבמהלך ימי הספירה קבלנו כח באמצעות הטהרותנו מכל הקליפות והטומאות. ניצחון מוחלט על יצר הרע אין פירושו בריחה והסתגרות כמו בפסח, אלא שליטה בו מתוך חירות מוחלטת על ידי הקרבתו ע"ג המזבח.
במעבר זה שבין שני סוגים בעבודת ה', טמון שורש עניינו של החירות והעצמאות. זהו בדיוק המעבר שבין תורת הגלות לתורתה של א"י. תורת הגלות היא תורת הצמצום: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". צרתה של הגלות, מעבר לסבל הפיזי של עם נשלט, הינה הניתוק של עם מכוחותיו הטבעיים – מארציותו. יהדות הגלות אמנם הייתה מקושרת מאוד לאלוקות, אך במקביל הייתה מנותקת ברובה מטבעיות החיים. החזרה לכוחות הטבעיים היא הביטוי הראשון של השיבה לארץ.
תהליך זה מתואר על ידי הרב קוק זצ"ל באורות התחייה : "היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצידו הכעור … לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו… הננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו … הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חירותו וכבודו, ספרותו וכוחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש … גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים … כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים … " (אורות התחייה, ל', ל"ג).
הרב קוק למעשה קובע כי על מנת לשוב לארץ ישראל, עלינו לחזור לחיי תורה המותאמים לתורת ארץ ישראל. תורה שיש בה הרחבת החיים. תורה שיש בה גם את החמץ שניתן לקדשו ולהקריבו על המזבח.
יחד עם זאת, אסור ששמחת עצמאותנו תביא אותנו לזלזל בגלות. לא ניתן להגיע לשבועות ללא מהלך הפותח בחג הפסח. הגלות כמוה כספירת העומר: הכנה, צירוף והשלמה רוחנית שיבטיחו בבוא היום את המעבר מתורת הגלות לתורת ארץ ישראל. את המעבר הזה אנו מציינים בחג עצמאותינו.
בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור , חזה כבר לפני כמאה ועשרים שנה את בואו של חג העצמאות כשכתב כי לכל אחד משלושת הרגלים ישנו חג מקביל מתורה שבעל-פה שאותו תקנה כנסת ישראל. (חנוכה, תרמ"א). אלפיים שנה חיכינו לחג היונק כוחו מחג הפסח. יום העצמאות יונק את כוחו מחג חירותנו. לא בכדי חל יום העצמאות מיד לאחר הפסח ובתוך ספירת העומר. יתכן וגם יום ירושלים הינו חלק מחג זה היונק את כוחו משביעי של פסח המהווה גמר הגאולה הפיזית.
הבה נהפוך חגים אלו לחגי התושבע"פ ממש, כחזונו של השפת אמת. רק אם נשכיל לחברם לקודש, לקבעם כימי הלל והודאה, רק אם נברך את הקב"ה בהשתפכות הנפש על הניסים האדירים אותם זכינו לראות בדורנו, נזכה להפוך חגים אלו לנצחיים כחלק מלוח השנה של נצח ישראל.
הרב רונן נויבירט, מנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני 'צהר' ורב קהילת 'מוריה' בפ"ת
