משנה: כל מפגש בין כלה חילונית למדריכת כלות, הוא מפגש בין עולמות. האם אפשר להפוך מפגש כפוי שכזה לסיטואציה מרוממת, ייחודית ואפילו משמעותית? אפרת מאיר מספרת איך עושים את זה.
"שלום מדברת סיון, קיבלתי את הטלפון שלך מצהר…". ספק אמירה, ספק שאלה, אך תמיד בהססנות. ואני, מצידו האחר של קו הטלפון, במרחק שאינו רק פיסי, אלא תרבותי, חברתי ויתכן אף אמוני, עונה בשמחה ובחשש: "מזל טוב, נעים מאד, אשמח להיפגש".
השיחה הקצרה בטלפון מהווה מעין פרומו לתסריט שיירקם ויתהווה לאחר מכן בפגישה המשותפת; תסריט ששמו ידוע מראש: "הדרכת כלה", אך עלילתו משתנה, מפתיעה ומרגשת כל פעם מחדש.
אם נעצור ונחשוב לרגע, למבקרי התסריט יש הרבה מה לומר על מפגש בין שני עולמות, זרים ושונים כל כך, שבנסיבות אחרות ודאי ולא היו נפגשים. לא יעלה על הדעת של אף אחד שביום יום הרגיל מישהי מהציבור הכללי תיפגש עם מדריכה מהציבור הדתי, בכדי לשוחח על הנושאים האינטימיים והאישיים ביותר; נושאים שלרוב גם למכריה הקרובים ביותר אין בהם חלק. במילים אחרות: ללא הדרישה הממסדית הפגישה לא הייתה מתקיימת כלל.
והנה מגיע התאריך שנרשם ביומן. ואני בין סידור הבית והשכבת הילדים לישון לצורך לעבור על החומר מחדש ולהתחדש בעצמי. ושוב מחזירה את הילדים למיטות, מניחה כיבוד על השולחן ואז נשמע הצלצול בפעמון הדלת. על אף הדחף והסקרנות להציץ קודם מבעד לעינית, אני פותחת מיד את הדלת והמפגש הוא ראשוני ואותנטי לשתינו, עם כמה שפחות מחסומים פיסיים.
אנחנו מתיישבות בסלון, בשפת גוף ובמרחק שמשתנים כל הזמן ומתחילות "לשוחח" ואם לדייק אנחנו בעיקר מדברות. והאמת היא שהתסריט משתנה כל העת. לפעמים זהו מונולוג של אדם אחד. לרוב, ךשמחתי מדובר בשני אנשים שמשוחחים מבלי ששום דבר כתוב או ידוע מראש מכתיב את הקצב. זאת שיחה זורמת, נעימה ומחברת. שתינו חיות בעולמות מקבילים ומהילדות למדו אותנו שקווים מקבילים לעולם אינם נפגשים. אך יש גם מציאויות אחרות…
כשהלבבות נפתחים מתגלה כי רב המשותף על המפריד והשונה. שתי נשים. האחת כלה והשנייה כבר אימא לילדים. האחת חילונית ואחרת דתייה. ובין כל ההגדרות הללו יש המון נקודות ממשק עד כי אינני בטוחה שוב ששני קווים מקבילים לעולם לא יכולים להפגש.
בנקודה זו אני בכל פעם מחדש נזכרת כי השאיפה לחיבור הינה כלל עולמית, חוצה גבולות, תרבויות ומגזרים. אותו חיבור נצחי הנוצר בין זכר ונקבה, איש ואישה, מתחיל בטקס נישואין של החתן והכלה ואצלנו ביהדות, בטקס הקידושין, המתקיים תחת החופה.
אותו הזוג, הניצב תחת החופה, לאחר התרוצצות אין קץ והכנות מתישות, בא בברית הנישואין ומסביבם משפחה, חברים, ומכרים ובמידה מסוימת כל אחד מאיתנו, כל אחד מעם ישראל, כנלמד מהברכה השביעית "מְהֵרָה ה' אֱלֹקינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם, ברוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה".
את הידיעה הזאת, כי טקס הנישואין מהווה רק התחלה ובסיס לחיים המשותפים ולבית הפיסי והרוחני שהולך ונבנה במהלך השנים , אני מנסה להעביר לכלה בכל פעם מחדש. התחושה העילאית והמיוחדת של ערב החתונה מתקשה להישמר בחלוף הזמן, ולשם כך יש צורך בעבודה תמידית ואין סופית של שני בני הזוג. המפגש שנוצר בין הכלה למדריכה מטרתו: לדבר, לפתוח, ללבן, לעצור ולחשוב על אותם פחדים, חששות ומחשבות על העתיד המשותף. אותן מחשבות, הקיימות לעיתים תחת פני השטח, ואין זמן להתעמת ולדבר עליהן בין הריצות לאולם, צלם ושמלת כלה.
בין כל אלה, נוצרת הפסקה (אולי בדרישת הממסד), ושם מתרחש המפגש, הדיבור והתסריט שבו שני עולמות שונים, אך דומים כל כך, נפגשים. ובטרם כל מפגש כזה לבי נושא תפילה "אנא ה' עשה אותי כלי לשליחותך…"
אפרת מאיר היא מדריכת כלות במסגרת מיזם "אחותי כלה"- הדרכת כלות חילוניות, של ארגון רבני 'צהר'
