"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל, כו)
בימים מיוחדים אלו בהם ציינו את האבלות על חורבן ירושלים, ברצוני לעסוק באחד הפסוקים היפים המתארים את אחרית הימים. אנו פוגשים כאן תיאור ציורי המתאר מציאות של גאולה מנקודת מבט מיוחדת. האור בעולם הולך ומתעצם בהדרגה, הלילה מאיר כיום, ואור היום מאיר שבעתיים עד הבהירות והחמימות שהייתה בבריאת העולם ונגנזה לעתיד לבוא.
רבות נכתב על החמה והלבנה כדימויים או השתקפויות למהות הנשית והזכרית, הקשר בין הדימויים נמצא בחלק מהעדות גם תחת החופה, כאשר הכלה והאמהות מסובבות את החתן והאבות, כלבנה הסובבת סביב השמש. על מנת להבין את המהויות נתבונן במערכת הפיסיקאלית הטבעית שלהם. במרכז מערכת השמש עומדת השמש, עצמה אדירה של אנרגיה שמתבטאת באור וחום. השמש משמשת כנקודת מרכז, לכל הכוכבים החגים סביבה. בין הכוכבים נמצא כדור הארץ שכל שנה משלים סיבוב אחד סביב השמש, וגם מסתובב סביב עצמו, ומשלים סיבוב ביממה. הירח שהוא הכוכב הכי קרוב לכדור הארץ מסתובב סביב כדור הארץ במחזוריות חודשית, ויחד איתו מקיף את השמש.
לנו, יושבי כדור הארץ, התנועה הרב מימדית הזו נגלית דרך התחדשות הימים – הזריחה והשקיעה של השמש, דרך התחדשות החודשית של הלבנה – התמלאות והתרוקנות, ודרך עונות השנה. "והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים". תנועת השמש במהלך היממה יוצרת את התחושה שהיא נעה סביבנו, אך למעשה תנועה זו היא מדומית, ואנו אלה שנעים סביבה, לעומת זאת הלבנה שמתמלאת ומתחסרת בד"כ נראית לנו כקבועה בשמים, אך למעשה היא זו שנעה סביבנו. השתנות האור במהלך היום נוצרת משינוי המיקום שלנו ביחס אל השמש, בעוד ששינוי האור במהלך הלילות בחודש נוצר כתוצאה מתנועת הלבנה ביחס אלינו ואל השמש.
השמש מייצגת את המהות הגברית בעיקר מצד הכוח המרכזי שבה, הריכוזיות והחום. כמו הגבר, גם החמה משפיעה מעצם היותה. הלבנה, לעומת זאת, מייצגת את המהות הנשית שהיא התנועה, תנועת ההולדה. היא מניעה בגופה את החיים קדימה מנערת ומפעמת אותם. הביטוי "מולד הלבנה" רומז על תנועה שבה נתינת האישה היא מכוח תנועתה. תנועת האישה, כמו תנועת הלבנה היא ביטוי ליכולת עמוקה יותר של האשה, יכולת הקבלה שבה.
ללבנה אין אור מעצמה, היא מקבלת את האור שלה מהשמש, ואת האור הזה היא מעבירה ומאירה, כמו שהיא מקבלת כך היא נותנת. הקבלה איננה פאסיביות אלא תכונת חיים פנימית, פעילות פנימית של פתיחות, ערנות, אמון בחיים ובכוח הצמיחה שלהם, ותשוקה גדולה להשתייך אליהם עוד. לעומתה השמש היא נייחת, היא פשוט ישנה ונותנת ומשפיעה מעצם היותה.
השמש איננה רק מקור אור וחום, אלא היא גם ציר, נקודת אמצע בעלת כוח משיכה, שיוצר תנועה מעגלית לכל הכוכבים סביבו. גם ללבנה אין ציר משל עצמה, היא מסתובבת סביב כדור הארץ שמסתובב סביב השמש, והם לה ציר. ללא ציר, התנועה הטבועה בה תגרום לה רק להסתובב סחור סחור סביב עצמה. בשביל שתיווצר תנועה מעגלית, בשביל שאשה תהיה אשה, היא נזקקת לנקודת מרכז חזקה, חיצונית, שסביבה היא תוכל להסתובב. היא נזקקת להשתייכות. היא מוסיפה על התנועה הפנימית שלה, תנועה מקיפה, עגולה, ומכילה את השמש בתוכה. היא מכילה אותו בתוכה והוא מאיר עליה, הוא זורע בה חלקיקי אור והיא היא מלבישה אותם בלבושי חיים מוחשיים, חיים, נעים. ואז יש בית.
בתקופתנו, החיבור בין האיש לאישה לא פשוט כלל וכלל. אנו רואים מחד את הקושי להינשא ואת הכמות הגדולה של הרווקים והרווקות והסבל הגדול שלהם . מאידך ישנה עקומת הגירושין שעולה ומטפסת. קושי וסבל הוא מנת חלקם של הרבה מהנשואים, שעל אף הבית מתקשים להתקרב, להיפגש, לגלות את ההתאמה, את שמחת היחד, את החדווה של מפגש נפש בנפש. מדברים אלו עולה כי כולנו, רווקים ונשואים כאחד, נמצאים במסע אל עצמנו, מסע אל עבר נשיותנו או גבריותנו, שהוא גם מסע אל עבר בן זוגנו.
הרבה רוחות חזקות מנשבות ומנסות להסיט אותנו מהמסע הזה, שהוא למעשה מסע אל הבית הפנימי, המשפחתי, שבונה חברה מאוזנת ובריאה המסוגלת לשאת גם את הבית הלאומי רוחני שלנו – בית המקדש. הבית הוא אחד. כשאנו בונים את הקשר עם עצמנו אנחנו בונים את הקשר עם בן זוגנו ולהיפך, כשאנחנו בונים את הקשר עם עצמינו, את ביתנו ומשפחתנו אנחנו בונים את בית המקדש. לכן כולנו קרואים למלאכת הבניה הזו, כל אחד ממקומו, כל אחד ומה שהוא ואיך שהוא. יש לנו הרבה כוח בידיים לעשות טוב ולבנות. בעיניים חיצוניות נראה שאנו מאוד שונים האחד מהשני: מגזרים, עדות, גילאים, מצב משפחתי, לבושים. איך נסתדר? אולם ככל שמעמיקים מבט אנו כולנו נראים די דומים, מתרגשים מאותם הדברים, שמחים באותם השמחות ונושאים יחד את אותו הכאב והחסר בכל גווניו וצורתיו. זהו כאב על אבדן הבית שלנו. הכאב על ה"יחד" שאנו מחפשים כל אחד עם עצמו, עד למפגש. וכשהמפגש מתרחש ועיניים פוגשות עיניים, ונפש מתקרבת אל נפש, זהו היחד המשמח. אישה פונה פנימה אל עבודתה שבה אל נשיותה, על הזכות החופשית והתענוג להיות אישה. האיש פונה אל עבודתו והשלמתו, התיאומים והחיבורים נעשים קלים יותר, מוחשיים ובהירים יותר. חתונות, לידות, בונים בית, מקיימים חיים.
נחזור אל הפסוק שפתחנו בו. התהליך מתחיל בלבנה "והיה אור הלבנה כאור החמה". נשים מתחזקות, הנשיות מתעצמת, כי יש לנשים מקום מרכזי בתהליך הגאולה ובניית הבית. כמו שמתואר בפסוק, בשלב הראשון של התהליך יש "שוויון" בין המאורות, "אור הלבנה כאור החמה", ואנו חווים וחוות "שוויון" זה בתקופתינו. אך שוויון זה הוא שוויון מסוים כי אור הלבנה איננו שווה לאור החמה, הוא רק כאור החמה. השוויון הוא שוויון מעמדי ולא שוויון מהותי, שהרי השוני המהותי נותר ומשאיר את ההיזקקות הגדולה האחד לשני. יש פיתוי מאוד גדול היום לנשים לחוש ולחשוב שהן בעצמאותן יכולות לספק את צרכי עצמן. ישנו פיתוי לגברים לחשוב שהנשים לא ממש צריכות אותן ולכן הם יכולים להתבטל מנתינה אליהן. הפיתוי הזה נולד מאשליית השוויון המעמדי, הכוח והעצמאות שניתנו לנשים. השוויון המעמדי הוא מבורך ביותר, אך אל לנו לטשטש את המהויות. לעולם תישאר האישה זקוקה לקבל מבעלה, ולעולם יישאר האיש זקוק להרגיש את שמחת הקבלה של אשתו על שהוא נותן וממלא אותה. כי כך עלה במחשבה וכך נבראנו על מנת לקיים חיים, וזה המזל שלנו. כאב ההיזקקות שלא מתממשת שווה לאין ערוך יותר מעצמאות מדומיינת ואשלייתית.
השלב השני בתהליך הוא שאור החמה גדל שבעתיים, ומאיר את העולם ב"אור שבעת הימים". אחרי שנעשה הברור הזה, בהיר לשני המאורות שכל אחד הוא נותן ומקבל, האיש נותן את אורו, את עצמות החיים שבו, ומקבל מאשתו את יכולת הקבלה המופלאה שלה. אישה נותנת את הקבלה וההולדה – הולכה אל חיים ממשיים, ומקבלת את האור כלומר כל אחד שייך לקשר, שייך לחיבור שייך לאחד. אז אין התנגדות לאור, והוא מופיע באופן מלא ומשוחרר בעולם.
הדברים אולי כתובים בלשון כללית ומופשטת, אך לב מבין יוכל לחוש שהם נולדו מתוך החוויות היומיומית ואליהן הן שבות. אל עשייה פשוטה, צנועה, בתוך ביתנו, אל ביתנו.
אחינעם בן גיגי היא מדריכת זוגות במסגרת מיזם "טובים השניים" של ארגון רבני צהר- הדרכת כלות, חתנים וזוגות דתיים. "טובים השניים" מתמחה בהתאמת מדריכות כלות ומדריכי חתנים לזוגות דתיים באופן הרלוונטי לצרכים ולרצונות השונים של כל אחת ואחד.
