פרשת חוקת מתארת את שנת הארבעים – האחרונה להליכת בני ישראל במדבר. בקריאה ראשונה נדמה כי גם על ספה של ארץ ישראל, הלקחים לא הופקו והעם ממשיך בתלונותיו על מזון ומים. ארבעים שנה הוריד ה' מן משמיים ובארה של מרים ספקה מים בשפע. מותה של מרים הביא למצב שבו אין מים, סיטואציה שכבר זכורה לנו מעבר שגם בה העם התלונן.
בפרשתנו מתוארות שתי תלונות הדומות בתוכנן, אולם ניכר פער משמעותי בתגובה האלוקית לכל תלונה. בפעם הראשונה כותבת כך התורה: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' : וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת".
תגובתו של הקב"ה אל משה לתלונות העם מתוארת כך: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.:
זמן מה לאחר סיום אפיזודה זו, חוזר העם ומתלונן פעם נוספת: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".
בשונה מהפעם הקודמת, לאחר תלונה זו אין ה' מספק מזון ומים, אלא מכה את העם בנחשים: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל".
במבט ראשון הפער בתגובה שבין שתי התלונות לא מובן. לכאורה הרי מדובר בתלונות זהות, ואם כך מדוע ה' מגיב בצורה שונה בכל פעם?
תשובה אפשרית עולה מהתבוננות נוספת בתוך פסוקים, שמגלה שוני בין שתי התלונות. בעוד התלונה הראשונה היא לגיטימית, מאחר ואין לעם מקורות מים, הרי שלא כך פני הדברים בנוגע לתלונה השניה. זאת ועוד: כשמדובר בחסרונן של המים גם תסכולו של העם שמתבטא גם בעצם העלייה לארץ: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע", מתקבל בהבנה. כאשר התלונה היא לגיטימית, גם אם היא כוללת אמירות מיותרות, עדיין אין דנים את העם בשעת כעסו.
בתלונה השניה, לעומת זאת, מתריס העם כלפי מעלה. תלונה זו מערערת על סמכותו של הקב"ה ועל סמכותו של משה: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה". אמנם גם התלונה השנייה קשורה במים, אולם הדרך שבה העם בחר להתלונן פסולה.
העונש שמקבל העם על תלונה זו היא כמעין אחת ממכות מצרים. גם מכות מצרים באו על התרסה כלפי שמיא. זו גם הסיבה מדוע התרופה למכה היא בהדגשת התלות בהקב"ה. כשם שפרעה התחנן וביקש ממשה שיתפלל להסרת המכות מארצו, כך ישראל בלשון דומה מבקשים: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ, הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם".
כל אדם, גם כזה ששומר תורה ומצוות, מפעם לפעם מקשה שאלות על הנהגתו של הקב"ה את העולם. כל אחד רשאי לבקש את בקשותיו ולהתפלל על שאיפותיו. אולם בשום אופן אסור להתריס ולכפור בטוב שמעניק לנו ה'. התלונה הראשונה שהתלוננו ישראל על החוסר במים, הייתה מתוך תודעה עמוקה שהקב"ה הוא המספק חיים לכל בריה. בתלונה השנייה, לעומת זאת, הם התריסו כלפי שמיא כשבקשת המזון והמים הם לא יותר מאמתלה להתרסה.
תלונות ובקשות הן עניין לגיטימי גם במערכות חיינו: המשפחה, העבודה והקהילה. מותר להתלונן במקום העבודה, מותר לבכות על יחס לא הוגן בתוך הקהילה, לעיתים ילד יכול להרגיש שמקפחים אותו בתוך המשפחה. אולם לעולם אסור לפגוע ולהתריס כנגד המערכת כולה. איסור זה תקף גם כאשר קצרה נפשנו מהדרך הארוכה. תמיד ישנן דרכים נוספים להשיג את מטרתנו.
הרב מאיר נהוראי הוא רב מושב משואות יצחק ומרבני 'צהר'
