בטקס הנחת אבן הפינה לישיבת פונובי'ז לא הצליח מיסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן להסתיר את התרגשותו : "דעו לכם כי הנחת אבן הפינה לישיבה לא החלה היום, אלא לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים" האנשים שזכו להשתתף בטקס המרגש ניגשו אל הרב כהנמן ושאלוהו לפשר דבריו. דמעות ניקוו בעיניו החכמות של הרב, כשהחל מספר לאיטו:
"בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית הקטן מט לנפול בעירה "קול" בליטא הרחוקה, העניות שלטה בו שלטון ללא מצרים, ומכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים והמטולאים, והמזווה הריק… אך הפנים קרנו באור מיוחד. החשק ללימוד התורה שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהוא בחיינו.
ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד, הייתה ארוחת הערב הדלילה כמרקחה. מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד ומעיל גשם שלם אחד בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא, ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה – להיות בתלמוד תורה.
האח הגדול טען בלהט כי "מחר מתחילים סוגיא חדשה בגמרא, סוגיית יאוש שלא מדעת, היתכן שלא אהיה בחיידר? היתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב של תחילת הסוגיה?".
אני – אומר הרב – הייתי השני במשפחה גם אני טענתי בעוז: "הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת סנהדרין, היתכן שאפסיד? יתכן שלא אבוא מחר לחיידר?"
אחי הקטן ממני טען שאצלם ילמדו מחר את פרשת האזינו, הצור תמים פעלו וכו', "היתכן שלא אהיה נוכח?"
וכך שני אחי הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על ניקוד הסגול שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן.
כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק, ולאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד. ובכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד, ולמד.
באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אמא העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, קום, נלך לבית המדרש הצמוד לחיידר, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם, הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר, הזדרז נא".
וכך הוליכה אותו בסופת השלגים המקפיאה, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים. והיא – מעיל דקיק לעורה, ונעליים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש.
לאחר הליכה של כחצי שעה בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו והפשיטה את מעילו, והחלה את דרכה בחזרה.
כך המשיכה אמא במסע הארוך כאשר בכל פעם לוקחת היא עמה את הבן הצעיר יותר עד שבשעה שמונה בבוקר היו כל הבנים בחיידר.
ובצהריים – המסע חזרה, עד שש בערב היו כולם שוב בבית.
לאחר מכן חלתה אמנו בדלקת ריאות קשה אך שמחה היתה במעשיה ואמרה: "ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שתזכו ללמוד תורה".
מעיני כל השומעים זלגו הדמעות ללא שחשו בהם כלל, והרב מפוניבז' המשיך ואמר: "אז, באותה שעה, הונחה אבן הפינה לישיבה"
בשעה טובה החופש הגדול הגיע וזוהי הזדמנות מצוינת עבורנו לתת דגש לדברים אשר במהלך השנה פחות מודגשים.
אם במשך השנה הלימודים והספרים, החברים והמשחקים, הם בראש מעיינינו אז כעת יש מספיק זמן להשקיע גם בדברים נוספים.
יש בחופש הרבה אפשרויות לעזור להורים העסוקים ולהקל מעליהם במעט את מעמסת היום יום. רצוי להציע עזרה וכדאי גם להיות שותפים פעילים במטלות הטיפול השותף בבית. בחופש קיימת גם הזדמנות מצוינת לראות ולהעריך את ההשקעה המסורה של אבא (ובעיקר) של אמא שנכונים לצעוד למרחקים ארוכים בכל מזג אוויר, וכל זה כדי שהילדים שלהם יגדלו ויצמחו לגבהים גבוהים וחייהם יהיו יותר משמעותיים ויותר נעימים.
בחופש הגדול מעבר לנתינת עזרה ישנה הזדמנות ארוכה לחזק ולהדק את הקשרים עם ההורים, לשוחח ולשתף אותם בכל מיני תחומים ולמצוא 'זמן איכות' בו מעמיקים את הקשרים הקיימים.
אם נדע כיצד לנוח בחופשה ובמקביל נשכיל גם לרענן ולחזק קשרים משפחתיים אז בוודאי ובסוף החופש נרגיש שהנחנו בתוכנו אבן לפינה חדשה.
חופשה נעימה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
