בעל "עקדת יצחק" מיטיב לתאר את הרגשת הקורא בפרשת מי מריבה בתורה המופיעה בפרשתנו: "הרי השולחן והרי הסכין לפנינו ואין לנו מה לאכול. ומחרון אף ה' ישתומם לבנו, ואין איתנו פירוש על זה שישכך את האוזן…"
דעות שונות הובאו במפרשים בדבר מהות חטאו של משה רבנו. רש"י פירש שהחטא היה הכאה על הסלע במקום הדיבור אליו. הרמב"ם פירש כי חטאו של משה היה בכך שכעס ואמר לעם ישראל "שמעו נא המורים". הרמב"ן הקשה הן על דעתו של רש"י והן על הרמב"ם ואמר: "אם כן מדוע נצטווה משה לקחת את המטה? ועוד, במה חטא אהרן?", והוסיף והקשה על דעתו של הרמב"ם ואמר כי דעתו אינה מסתדרת עם פשט הפסוקים המתארים את החטא בהם נאמר "יען לא האמנתם בי", משמע החטא איננו רק הכעס בלבד, ובוודאי שאיננו החטא עיקרי. זאת ועוד: גם אם נאמר כי כעסו של משה הוא החטא העיקרי, מדוע לא נענש משה גם על כל אותם מקרים אחרים בהם נאמר במפורש שמשה כעס (במדבר לא', יד'. ובמיוחד ויקרא י' טז' שם לכאורה כעסו לא היה מוצדק)? כמו כן נשאל מדוע נענש אהרן, שהרי הוא כלל לא כעס?
כל הקושיות הללו מביאות את הרמב"ן לפרש כי חטאו של משה היה באמירה "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", כאילו בכוחם של משה ואהרן להוציא מים מסלע בכוח עצמם, כמין מעשה חרטומים, ולא מדובר בכוחו של הקב"ה. אולם לפי פירוש זה יקשה מה הקשר בין החטא לבין העונש? היכן יש כאן "מידה כנגד מידה"?
דיוק בעונשם של משה ואהרן המתמצת במילים: "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ", מבהיר כי יותר משנענשו משה ואהרן שלא להיכנס לא"י, הם נענשו בכך שלא יוכלו להנהיג את העם בכניסתו לארץ. לדבר זה סימוכין גם במדרש המציין כי הייתה אפשרות למשה להיכנס לארץ, כל עוד הדבר יהיה תחת הנהגתו של יהושע בן נון, אולם משה שסירב להיכנס בדרך זו מת לפני הכניסה לארץ. (דברים רבה פרשה ט' אות ט'). דברים אלו מראים כי חטאם של משה ואהרן בפרשת מי מריבה היה בהנהגה ולא ברמה האישית ולפיכך גם נענשו בשלילת ההנהגה.
נשים לב לעובדה כי לא נאמר במפורש בפסוקים שהחטא היה רק במי מריבה, ומכאן שייתכן בהחלט כי העונש המופיע אצלנו בפרשה הוא תוצאה לשרשרת מקרים שכולם מצביעים על פסול מסוים בהנהגה שהביטוי הקיצוני ביותר שלו הוא אצלנו בפרשה בחטא מי מריבה.
אולם עדיין נשאלת השאלה מהו אותו חטא בהנהגה שבו נפלו משה ואהרן?
עם שיצא מארץ מצרים, ארץ שכולה כוחות אפלים, חרטומים ומכשפים, עלול בקלות לטעות ולחשוב שאף המנהיג שהוציאם מעבדות לחירות עשה זאת בכוחות של מגיה ושכוחו רב לו כ"כ בכישוף עד שהצליח לגבור על מכשפי ארץ מצרים ולשחררם. דיוק בפסוקי התורה מעלה כי אכן ישנם ביטויים הרומזים ליחס שכזה מצד העם אל משה: "ולמה זה העליתונו ממצרים, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה…" והדבר בוטל במיוחד בחטא העגל: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
חטאם של משה ואהרן מתחיל אפוא, עוד הרבה לפני חטא מי מריבה. יסוד חטאם הוא בדרך שבו תופס העם את מנהיגותם. זו גם הסיבה בגללה אומר משה לעם: "גם בי התאנף ה' בגללכם. ויתעבר ה' בי למענכם". בדברים אלו אין משה מבקש להטיל את האשמה על אחרים, כמנהגו של עולם. כוונתו היא לציין ולומר כי לו היה עם ישראל בדרגה רוחנית גבוהה יותר, במדרגה בה הם מבינים כי הנהגתו היא בסך הכל שליחות וביטוי לכוח עליון יותר ולא עניין עצמי משלו, הרי שהוא לא היה נענש בחומרה גדולה כל כך על התבטאות זו. על דברים אלו כבר אמר הנביא: "ארור הגבר אשר יבטח באדם… ומן ה' יסור לבו… ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (ירמיהו יז', ה'-ז').
נדמה כי הוראה זו יפה אף לדורנו, ובמיוחד בכל הקשור למנהיגים הרוחניים של הדור. הללו צריכים לדאוג שצאן מרעיתם יבין שכוחם אינו אלא מכוחו של מי שאמר והיה העולם, ורק אליו ראוי לפנות ולהתפלל.
הרב אליעזר שינקולבסקי, רב קהילת "נופי אביב" בבית שמש ואב ביה"ד לממונות בעיר ומרבני 'צהר'
