בשעה ששורות אלה נכתבות, נמצאים ילדי בבית הספר באחד מהימים האחרונים של שנת הלימודים. בעוד יומיים, כמו רוב התלמידים במדינת ישראל, יצאו גם הם לחופש הגדול. בתיקיית התמונות שעל "לוח העבודה" במחשב עדיין קורצות אלי התמונות מהיום הראשון של שנת הלימודים הנוכחית. איך היא חלפה כ"כ מהר? בתנו- רחל שהחלה השנה את כיתה א' עם לא מעט חשש ופרפרים, מרגישה היום בבית הספר עצמאית ומשוחררת. רעות, בתנו הבכורה, חוזרת בכל יום עם חוויות, ידיעות חדשות, חברות וסיפורים מעניינים. איילת הקטנה, שאמנם עדיין נמצאת בגן, מאוהבת נואשות בגננת שאותה היא זכתה לקבל השנה, ואפילו יאיר הקטנטן שמבלה את ימיו במעון, מצא בסופו של דבר את מקומו שם ונפרד מאתנו בשמחה בכל בוקר כשהוא עובר לידיהם המסורות של המטפלות.
אז במחילה מכבודם של כל שונאי הקיטש ואבירי הציניות, אני מכריז ואומר כי שנת לימודים נפלאה עברה על כוחותינו. הייתה זו שנה שבה גילינו שמחנכים, כמו זו שלימדה השנה את ביתי בכיתה א', לא רק שאינם חייבים להיות שחוקים אחרי כמעט 3 עשורים (!) במערכת החינוך, אלא שספק גדול אם יש תחליף לניסיון, לגישה החינוכית והאהבה שהמורים הללו מביאים אתם בכל בוקר לכיתה כבר כ"כ הרבה שנים. הייתה זו שנה שבה גילינו שמורים צעירים ומוכשרים באופן יוצא דופן יכולים לקחת כיתות מורכבות ותוססות כמו כיתה ג' שבה למדה השנה ביתי רעות, ולהביא אותם למחוזות של ידע, שאיפות ואמונה עצמית מעוררי השתהות והתפעלות. גילינו מנהלת חדשה, צעירה ומלאת שאיפות שהצליחה לחולל בבית הספר שינוי מדהים בפרק זמן שאיננו נתפס. גילינו צוות של גננות וסייעות שעובדות עם ילדים בני ארבע וחמש, שמעניקים המון ידע, כללים, סדרי התנהגות וגבולות משולבים באהבה ללא גבול. החיבוק שהעניקה מיוזמתה ביתנו – איילת, לכל אחת מהגננות והסייעות במסיבת הסיום, העידו על כך יותר מכל. גילינו שגם הורים מנוסים שכמונו (בכל זאת כבר ארבעה ילדים), עדיין לא יודעים הכל על גידול ילדים ושאפשר ללמוד המון ממטפלות במעון. ימחלו לי הקוראים על כך שאינני מזכיר את שמותיהם של כל אנשי החינוך שהוזכרו לעיל ברמז. אינני עושה כן משום שלא קיבלתי את רשותם, ואני יוצא מתוך הנחה כי אם אבקש אותה ספק גדול אם היו מתירים לי לכתוב את הדברים.
קשה לי להסביר כיצד הקיטורים שאנו שומעים תדיר על מערכת החינוך מתיישבים עם הניסיון החיובי-אישי שלנו. האם התיאורים שלי מייצגים מקרה יוצא דופן? או שאולי התרגלנו בעיקר לשים לב למה שאין ולא לכל מה שישנו? האמת, כמו תמיד, עוברת היכן שהוא באמצע, בין הקילוסים המוחלטים להתמרמרות המוגזמת שמקבלת לא פעם בתקשורת במה מיותרת. היא מתייצבת לה בין המורים שמצליחים בכל בוקר לגייס מחדש כוחות (באמת שאין לי מושג מהיכן) ולהגיע לכיתה ולעשות את מלאכתם נאמנה, לבין כאלו שבחרו במקצוע מטעמי נוחות וייתכן שראוי היה שיפנו את המקום לאחרים. היא מסמנת את הדרך שמצידה האחד מורים שבחרו באחד מהמקצועות הקשים וכפויי הטובה שקיימים עלי אדמות ולו בשביל הזכות לפגוש נשמות טהורות של תלמידים ולהטביע בהם משהו מעצמם, לכאלו שכבר שנים ממשיכים לחכות בכיתה עם התלמידים לצלצול שיגאל אותם מסבל מתמשך. אני אומר את הדברים כאבא לילדים, כמי שבעבר עסק בחינוך (ועזב כשהבין שהוא גורם לתלמידיו יותר נזק מתועלת) וכמי שנשוי בהווה למישהי שאין תואר שהולם אותה יותר מ"אשת חינוך".
אני מודע לכך שיש משהו לא הוגן בכך שאני "מנצל" שוב ושוב את הבימה שניתנה לי כאן בכדי להעביר מסרים שהם לכאורה אישיים, אולם במקרה זה כמו גם באחרים, אני מרגיש שיש משהו קולקטיבי בצורך לומר תודה בסופה של שנת לימודים, כי זה לא בא להם- למורים בקלות. זה מתבקש בשם הריטואל שבו בכל בוקר אנו משגרים לכיתות נשמות רכות מתוך רכבי ליסינג ממוזגים, שהרדיו בהם מכוון כבר בדרך לבית הספר על דיווחי התנועה של "קול ישראל" והפלייליסט הרעשני של גלגל"צ. אנחנו מגניבים נשיקה, לוקחים שלוק מהקפה שהתקרר, מוודאים שיש לו מפתח ושהוא יודע איך להפעיל את המיקרו ולחמם לעצמו את ה"שניצל תירס" (או השאריות משבת- תלוי באיזה יום בשבוע מדובר), ואז מפליגים לדרכנו עד ל"זמן האיכות" הבא. התודה הזאת מתבקשת בשם הנוחות של כולנו. היא מתבקשת כי ראוי היה שתיאמר בכל יום, אז לפחות פעם בשנה. ואם יש בכל זאת מישהו שלא השתכנע בצורך לומר למורים "תודה", הרי שאין לי ספק שאתגרי החופש שזה עתה החל ישכנעו אותו בכך מעל לכל ספק.
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
