הנשמה החסידית

הסיפור החסידי הוא נשמת אפה של החסידות.

מרגלא בפומיה משמו של  ר' צבי הירש מזידישוב  שהעוסק בסיפור חסידים , כעוסק במעשה מרכבה.

לגדולתו החינוכית של הסיפור החסידי רבדים שונים, דרכו ניתן להעביר מסר חינוכי, דרכו ניתן לרומם את האדם ולהלהיב את האדם לעבודת הבורא. האדמו"ר מרוז'ין אמר "גם הקב"ה התחיל בסיפורי צדיקים – ספר בראשית, ורק לאחר מכן פירט את מצוות התורה…"

חסידים תמיד נהגו לספר סיפור בסעודת מלווה מלכה, כדי להתחזק , לקראת ימי המעשה , בהכרה ש"הצינור תמיד פתוח לישועות", שיש מנהיג  לעולם והדברים תמיד מתאזנים.

סיפור, ק"ו סיפור חסידי,  צריך לדעת לספר, שהסיפור  ייראה חי. ואכן   לשונו וסגנון כתיבתו של אלי ויזל, בספר זה "הנשמה החסידית"  כ"כ חיה ועשירה. ספר זה "הנשמה החסידית" מעבר לסיפורי החסידים שמתוארים בלשון כ"כ חיה, מתאר בלשון חיה, אנושית, אמפטית את דיוקניהם  של גדולי החסידות בתחילת דרכה של החסידות, הבעל שם טוב, רבי אלימלך מליז'נסק רבי פנחס מקוריץ, רבי אהרון מקרלין, ועוד רבים מהדור הראשון והשני של החסידות.

הספר לא רק מתאר את הביוגרפיה ,את התורות ודרך החיים של גדולי החסידות האלו , אלא גם את התכונות האנושיות של האישים, ואף את חולשותיהם, יחסיהם עם חסידיהם, ועם אדמו"רים אחרים,   ודרכם הוא מגיע לתובנות על תכניו של עולם החסידות. 

לדוגמא אלי ויזל מתאר בלשונו הקולחת את חוש ההומור המפותח של רבי נפתלי מרופשיץ, ועל זה התבטא המגיד מקוז'ניץ " נפתלי, נפתלי, האם אתה מודע לכוחך ? מה שאני איני מצליח להשיג בעזרת דמעותי, אתה משיג בעזרת הצחוק!"  (עמ' 434).

דוגמא נוספת הספר מתאר את מידת החמלה של רבי משה לייב מסאסוב.

הספר כתוב ממש בהערצה לתנועת החסידות ולמייסדיה. שהפיחה רוח חיים בנשמות ישראל.

"גם אם יש שאלות שאין עליהם תשובה , יש להמשיך ולשאול אותם". (דברי ר' פנחס מקוריץ עמוד 267)

אלוקים הוא בכל מקום. אמר הבעל שם טוב. גם בכאב? כן, גם בכאב, במיוחד בכאב

(עמוד 276)

 "מתמצת את גישת התנועה החסידית, דרוש מכל אדם את המרב, אולם קבל אותו כפי שהוא".

ספר זה מומלץ לכל מי שתורת החסידות שגורה בפיו, ועל פתחי ליבו.

בסוף הספר ישנה טבלה היסטורית לתולדות החסידות, בומקביל מוצגומה אירע באותה תקופה בעם ישראל, בעולם ובאומנות.