משנה: ההתרפקות על סיפורי העיירה, העדנה לה זוכים היידיש והלאדינו, הגעגועים לתמימות של פעם ומסעות השורשים, נובעים בעיקר מאובדן הדרך והזהות בהווה. הרב חגי לונדין לא מתחבר לתופעת ה"רטרו היהודי" שהופך שוב את הגלות לבית ומולדת.
לפני כמה שנים ראיתי מודעה באחד מעלוני השבת שהכריזה בערך כך: "אומן! ברדיצ'ב! מז'יבוז'! – מסע אל המקורות מהם כולנו באנו". בשעתו נראתה לי אותה המודעה הזויה לחלוטין. גם כיום, הניסוח נותר בעיני הזוי כשהיה, הדבר היחיד שהשתנה הוא שכיחותם של "מסעות לקברי צדיקים" (בגרסה הדוסית) או "מסע שורשים" בגרסה הבורגנית שהיו בשנים האחרונות לתופעה. אליהם ניתן לצרף תופעות נוספות כמו התרחבות ההליכה בבגדים מסורתיים מימי הגלות, פתיחתם של קורסים ביידיש/לאדינו, התרפקות על סיפורי העיירה החסידית או בקיצור כל מה שניתן לכנות בשם: 'געגועים לגלות'.
השורש הפסיכולוגי לתופעה הוא מובן: התרבות הישראלית-חילונית כיום הינה חסרת שורשים. הישראלי הממוצע החש תלוש ושטוף בתרבות חומרנית, מחפש יציבות ועומק, ואך טבעי הוא לפנות לעבר ולחפש שורשים. כך נדמה לאנשים כי התרפקות על הפולקלור היהודי מימי הגלות גם יביא אותם לחיבור אל 'המקור'.
הצרה הגדולה היא שה"מקור" נמצא במקום אחר לחלוטין. נכון הוא שעם ישראל היה אלפיים שנה בגלות, אבל 'המקור' בה"א הידיעה הוא לא אומן, לא בצנעא ואפילו לא ב"סֶבֶן סֶבֶנטִי" שבברוקלין. המקורות שלנו הם ארץ ישראל וירושלים, בדיוק היכן שאנו מצויים כיום! אלפיים שנות הגלות היו אלפיים שנות סיוט. הדבר האחרון שאנו צריכים לעשות הוא לערוג ולהתגעגע אליהם.
אף אחד איננו חולק על כך שישנן גם תופעות פולקלוריסטיות יפות שצמחו באותן שנים חשוכות. כמובן שגם לאף אחד אין שום דבר נגד לימוד יידיש כשלעצמו. אולם באותה מידה לא ניתן להדחיק אלפיים שנות השפלה, רדיפה ומסעות צלב, ולצייר את הגלות רק כתמונה ורודה, דמיונית ואוטופית. סבינו וסבתותינו חלמו רק על לברוח מהגלות.
'חיבור למקורות' פירושו לקחת את הזווית המשפחתית/עדתית הייחודית שלי – ולתת לה ביטוי מחודש, המורכב גם מתהליך התחייה של עם ישראל בארצו ובצביון המותאם לחיים המתחדשים כאן בארץ ישראל. אין כמובן צורך למחוק מנהגים, מסורות משפחתיות, מנגינות ובוודאי שלא לשנות הלכות עדתיות ייחודיות. אולם מכאן ועד לביטויים בסגנון "געגועים למלכות ישראל אשר בפולין" (ביטוי שראיתי במו עיני בהקדמה לספר תורני חרדי), או לפיתוח אלבום תמונות מהודר של תמונות מהכיכר ממנה גורש בביזיון סבא שלך – הדרך ארוכה מאד…
בפרשתנו אברהם אבינו משתמש ביחס לארם נהריים בביטוי "ארצי ומולדתי" (בראשית כד, ד), אולם כפי שמסביר "העמק דבר" כוונתו היא "למקום שנתגדל" בו. כאשר אליעזר רק מעלה בדעתו את האפשרות להשיב את יצחק לחרן, מייד מזדעק אברהם: "השמר לך פן תשיב את בני שמה" (שם, ו).
כולנו גאים באבותינו ובמסורות שהנחילו לנו. לכל אחד יש מטענים תרבותיים מהם עוצבה אישיותו. יחד עם זאת, אני בטוח כי לו היו שואלים את אבותינו הם לא היו מעוניינים שצאצאיהם יחיו ברגרסיה תודעתית. התרבות האמורה להתפתח בארץ צריכה להתמקד בהטמעת העבר המפואר בצורה מתאימה לדור גאולה, ולא במאמצים לשמר את הניב הנכון שבו זעקו אבותינו 'גוועאלד' כשנמלטו על נפשם מהפורעים. ונדמה כי אין מתאימות ממילותיו של הרב קוק: "מַה שֶּׁקָּשֶׁה יוֹתֵר לִסְבּל אֶת אֲוִיר חוּץ-לָאָרֶץ, כָּל מַה שֶּׁמַּרְגִּישִׁים יוֹתֵר אֶת רוּחַ-הַטֻּמְאָה שֶׁל אֲדָמָה טְמֵאָה, זֶהוּ סִימָן לִקְלִיטָה יוֹתֵר פְּנִימִית שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לְחֶסֶד עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָזֵב מִמֶּנּוּ מִי שֶׁזָּכָה לְהִסְתּוֹפֵף בְּצֶלְצַח שֶׁל אֶרֶץ חַיִּים".
הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת ההסדר בחיפה
