משנה: חוויות ילדות, זיכרונות מעצבים וגעגועים אל הבית שהיה, גם אם אלה היו בגלות, אינם בהכרח דבר שלילי. האם שלילת הגלות היא בהכרח גם שלילת הזהות שהתעצבה שם? אבי רט לא חושב כך.
'מסע שורשים' הפך בשנים האחרונות לתופעה רווחת יותר ויותר. אינני מתכוון למסעות של תיכונים או משלחות צבא, אלא לסבים וסבתות, הורים ודודים, הלוקחים את ילדיהם ונכדיהם למסע שורשים בעקבות המשפחה.
יותר ויותר משפחות יוצאות בשנים האחרונות למעין 'ליל סדר' משפחתי, שבו הדור המבוגר לוקח את ילדיו, נכדיו חתניו וכלותיו, ויוצא לספר להם את סיפורה של המשפחה בשטח. היעדים אינם קשורים רק במדינות כמו פולין וגרמניה או בהקשר של השואה. היעדים מתפרסים על כל אירופה, אך גם באפריקה , דרום אמריקה ועוד. רק לפני מספר ימים סיפר לי נהג מונית, כי הוא נוסע עם כל אחיו וילדיו לגרוזיה, למחוזות ילדותו, להראות לילדיו היכן התגוררה המשפחה, ומה היו נופי ילדותו.
לנו, ילידי הארץ, אולי קצת קשה להבין ולקבל תופעה שכזאת. הרי יש לנו ב"ה את ארץ ישראל, אנו בני דור הגאולה, הצברים החדשים, ומה לנו ולגלות? מה כבר יכול להיות טוב ויפה במקומות שאדמתם ספוגים בדם יהודים?
מתברר שלא כך הם פני הדברים. לא הכול שחור לבן. ליהודים רבים, כך מסתבר, הייתה גלות יפה עם ילדות שמחה רצופה בזיכרונות, נופים וחוויות נעימות. לא כל היהודים, בכל המקומות, בכל הזמנים, סבלו, גורשו או הושמדו. רבים מהם נהנו גם משגשוג כלכלי, חיי תרבות עשירים ונעורים מלאי יופי. זאת ועוד, גם אלו שהיו להם חיים קשים וסבל, ממרחק של שנים נוטים להיזכר גם בחלקים היפים של שנות הגלות. לנגד עינינו אנו רואים היום כיצד יהודים משמרים את הגלות גם במאכלים, שפה (יידיש, תימנית וכדו'), ניגונים, נוסח, הברה, לבוש ועוד כהנה וכהנה מרכיבי תרבות וזהות. אם באמת היה כל כך רע בגלות- אז למה לשמר אותה בכזו מסירות? אין זאת, אלא שהעניין מורכב, בדיוק כפי שנפשו של האדם מורכבת מידי עבור אבחונים והגדרות פשטניים.
נכון שתמיד כמהנו לציון ולירושלים. אין ספק בדבר אהבתנו ומחויבותנו לארץ ישראל. אולם גם אי אפשר לבטל ולהשכיח במחי יד חיים שלמים שנרקמו והתהוו בגלות. עם כל הכבוד לפלאפל, הוא עדיין לא תופס את מקומם של כל המאכלים היהודיים המסורתיים למיניהם וסוגיהם. עם כל הכבוד למוזיקה היהודית המתחדשת, היא עדיין לא מהווה תחליף ל'כל מקדש שביעי' של ויז'ניץ, ל'י-ה אכסוף' של קרלין, ל'י-ה ריבון' או ל'אשורר שירה', 'אגדלך', או 'ואמרתם כה לחי'.
נכון שבאופן תיאורטי ותיאולוגי אנו צריכים לצבוע את הגלות בשחור, וגלות היא קודם כל גלות. באופן מעשי, שנות הגלות חרצו במי שילדותם ונעוריהם עברו עליהם בנכר ובגלות, את התחושה כי שם נמצאים שורשיהם. לכן לרבים מהם כ"כ חשוב להראות לצאצאיהם היכן חיו, מה היו נופי ילדותם, היכן חיו הסבים והסבתות, מה היו חוויות נעוריהם. הם רוצים לעשות זאת לא רק באמצעות סיפורים או תמונות, אלא במקום עצמו היכן שהתרחשו המאורעות. הרצון, שיש מי שיאמרו שהוא צורך, להנחיל את המורשת הזו הוא אולי עניין לפסיכולוגים. אולם יש גם אפשרות שהוא מתפתח דווקא על רקע השינויים והטלטלות התרבותיות, החינוכיות, המשפחתיות והרוחניות שעוברת החברה הישראלית בארץ. לא מדובר בפרץ נוסטלגי של זיכרונות, אלא בנסיון לחזור אל המוכר, היציב, השמרן, המוגן ואל מתכונת החיים שעמדה בפרץ אל מול רוחות סוערות במשך אלפי שנות גלות. בתקופה של חוסר יציבות רוחנית וערכית, אפשר להתגעגע גם לבית הדל והדולף, לחצר עם התרנגולות, למריבות בבית הכנסת, לשלג המקפיא, ובעיקר לחום היהודי המשפחתי והקהילתי שהיה תבנית נוף ילדותם ומולדתם של רבים וטובים.
אברהם אבינו יוצא בפרשת 'לך לך' מארצו, ממולדתו ומבית אביו. לכאורה ניתוק טוטאלי. והנה, לאחר שנים בארץ, הוא שולח את אליעזר לחפש אישה לבנו דווקא שם, במקום שלו הוא קורא: "ארצי ומולדתי".
גלות היא גלות, אבל כנראה שלארץ ומולדת, המורכבים מזיכרונות, חוויות ונופים אין תחליף. זה לא עניין שיפוטי של טוב או רע. זו המציאות. כנראה שזהו חלק מסוד מורכבותה של נפש האדם. הוא שר על 'ארצי מולדתי', ובדמיונו חולפים נופים כאן, אבל גם משם.
הרב אבי רט הוא ראש מכון ש"י, סופר ואיש תקשורת ומרבני 'צהר'
