משנה: אודי מקסימוב חושב שבשונה מהתפיסה השלטת המחפשת בעיקר לחתן את הרווקים, חשוב למעט במציאת פתרונות לרווקות, ולהרבות בהכוונה ובמתן כלים להתמודדות. במקום לשאול אותם איזו בת או בן זוג הם הכי רוצים, עזרו להם לבדוק מי הם באמת ומי הוא בן הזוג שהכי יתאים להם
בפרשה שאנו קוראים השבת הולך אליעזר למצוא כלה ליצחק. את ההוראות הוא מקבל מאברהם. אף אחד לא שואל או מתייעץ עם המשודך – יצחק. סומכים לגמרי על השדכן. אם תשאלו היום צעיר בגיל 20 פלוס מהציבור הדתי-לאומי האם יהיה מוכן לסידור שכזה, התשובה תהיה חד-משמעית. עשר שנים ומאה דייטים מאוחר יותר, התשובה שלו תהיה זהה, אבל אם הוא יהיה כן אתכם עד הסוף, יש סיכוי שהוא יגלה שבסתר ליבו הוא היה מעדיף שמישהו כבר יסגור בשבילו את כל העסק. בלעדיו. הוא יגיע כבר לחופה.
המצב הזה שבו נאלץ כל פנוי לצאת ולהיפגש עם עשרות ומאות בני זוג הוא בלתי נסבל. הוא שוחק, הוא מתיש והוא מביא חלק מהרווקים כמעט לכדי ייאוש. אל הרווח הזה שבין התקווה לתסכול נכנסים שלל יועצים, בדרך כלל כאלו שכבר נישאו, ומתחילים לחלק מרשמים אין-כסף ועצות אין-ספור, שמסתיימים בדרך כלל בקביעה: "אתה בררן". נכון, הרצון והכוונה של אותם יועצים הם ללא ספק חיוביים, אבל המעשים שלהם לא פעם הם מופת של חוסר טאקט או רגישות.
הורים שמתלוננים על בררנותם של ילדיהם, שוכחים שבזמנם הכול היה שונה ויחסית פשוט יותר: החברה הדתית הייתה פתוחה ומעורבת יותר, חברים בתנועת הנוער הפכו לזוגות נשואים באופן תדיר יותר, וגם החיפוש עצמו היה קל יותר, משום שהאפשרויות היו די מצומצמות וממוקדות: היא הייתה מורה, מזכירה, או עקרת בית – והוא היה עורך דין, רו"ח, או אינסטלטור. טווח הבחירה היה קצר, והדגש הושם על אופי המשודך ועל ייחוסו המשפחתי. היום האפשרויות הן בלתי נגמרות כמעט. כשהחברה הדתית מתקשטת בעשרות גוונים שונים של תחומי עניין, תעסוקה, תחביבים, השתייכות חברתית/דתית ועוד, אין פלא שהסיכוי ליצור מתאם טוב בין שני פנויים, אפילו כאלו שבאים מרקע דומה, שווה כמעט לסיכוי להרכיב קומבינציית מספרים לפתיחת כספת של בנק.
אז מה עושים כדי לעזור באמת לציבור הרווקים מבלי להתנשא עליהם ומבלי להציק? השאלה עלתה בראשי כשהכנתי הרצאה בנושא. חשבתי לעצמי – הרי גם אתה שהתחתנת בגיל מאוחר יחסית (33 פלוס), לא אהבת את כל השאלות האלה ששאלו אותך ("נו, מתי כבר תתחתן?") והעצות המרשימות שנידבו לך ("אל תסתכל על היופי, אלא על האופי"), אז מה אתה הולך לחדש לאלו שעדיין לא מצאו? הם הרי מכירים את הבעיות, מודעים לכך שהוליווד שיבשה לכולם את הדעת בנושא האהבה, ויודעים יפה מאוד שלעתים מבחר גדול מדי של הצעות רק מקלקל. הם לא צריכים אותך בשביל זה. כדי להגיע לפתרון ניסיתי לחזור כמה שנים לאחור, לימים שבהם עדיין הייתי רווק, והמסקנה שהגעתי אליה היא שמה שאני הייתי צריך בזמנו הם כלים להתמודדות, לא עצות בשקל; שאלות מכוונות, לא פתרונות; הייתי צריך שיעזרו לי לבדוק מי אני באמת ואיזו בת זוג הכי מתאימה לי – לא איזו אני הכי רוצה.
תפקידה של החברה שסביב לרווק הוא לדעת להקשיב, להבין ולחזק. להפנים שאם אין איזשהו חיבור מהנה, איזו כימייה בין בני הזוג שיוצאים לפגישה – זה פשוט לא ילך. החוכמה היא לתת להם גב, לא להטיף ולעמוד אובדי עצות וחדורי ייאוש מול הילדים הממאנים להתחתן. לתת להם הרגשה שאתם זמינים לשיחה עימם. שאתם מוכנים לעזור. כן, אפשר גם להציע להם מדי פעם דייט, מקסימום תקבלו 'לא' בחזרה. בסופו של דבר צריך לזכור דבר אחד קטן, ואולי שולי: הילדים שלכם רוצים להתחתן לא פחות מכם. תנו להם צ'אנס.
אהוד מקסימוב הוא עיתונאי, עורך ומרצה, מחבר הספר "הדרך לחופה רצופה כוונות טובות", ולשעבר בעל המדור "לא כלה דרכנו", בעיתון מקור ראשון. מידע על הרצאתו הקרובה בנושא פו"פ, באי-מייל udimax@gmail.com
