אחד הזיכרונות המשמעותיים שלי מלימודי בית הספר היסודי הוא חווית החזרת המבחנים.
היה איתנו תלמיד בכיתה שבאופן קבוע ייבב בדמעות שליש על ציוניו הלא מספקים. אני זוכר שבאחת הפעמים הללו, בעודו בוכה על מר גורלו, אזרתי אומץ וניגשתי אליו (אני חושב שזה היה בכיתה ד'). שאלתי אותו איזה ציון הוא קיבל ועל מה ולמה הוא בוכה ומייבב. לא אשכח את תשובתו. הוא הראה לי את טופס הבחינה שהציון 90 מתנוסס עליו אי שם בזווית הדף. לשאלתי אם על זה הוא בוכה, הוא ענה כי הוא חושש להראות את המבחן להוריו. "אבא ואמא שלי לא יאהבו את הציון, הם לא מסתפקים בפחות ממאה".
וכך בדרך קבע, בכל פעם שהחזירו לנו מבחנים, חברינו לספסל הלימודים בכה וחשש מתגובת הוריו.
היום, כאשר אני הוא זה שאמור לקבוע את הציון בבחינות של תלמידיי היקרים, אני לא פעם נזכר בפניו הדומעות של חברי ובליבי משאלת לב קטנה שישמחו התלמידים בציונם ולא יחששו להראות אותם בביתם.
מנהג יפה התפשט בקהילות ישראל שכאשר נשמעים קולות נפץ של כוס או צלחת, שבטעות נפלו ונשברו, לצעוק בקולי קולות "מזל טוב! מזל טוב!", ויש המדרים ומוסיפים עוד סימנים לעניין: "לא קרה שום דבר- זו הזדמנות לקנות סט צלחות חדש" וכו'. מאידך, ישנם בתים בהם ברגע שנופלת לרצפה כוס ונשברת לרסיסים, זוכה הילד או הנער ששבר את הכלי בטעות במבטי זעם שפירושם – "איך ייתכן שאינך נזהר? זו הרי לא הפעם הראשונה שאתה לא מתנהג כפי שנדרש".
יש מחלה רוחנית ושמה פרפקציוניזם, ובתרגום ללשון הקודש – 'מחלת השלמות'.
מהי מחלת הפרפקציוניזם?
יש מי שחושב שבני האדם חייבים להיות מושלמים. במבחנים הם צריכים להצליח בצורה מקסימאלית.
את כלי הבית הם צריכים להגיש לסועדים בחביבות ובזריזות וכמובן אסור שחס וחלילה הם יטעו ויפילו וישברו מי מהם.
מניין צומחת מחשבה זו?
מחשבה זו צומחת מתוך המחשבה שהאדם הוא יצור מושלם ולכן עליו לבטא בפועל את שלמותו הפוטנציאלית. מחשבה זו מקורה בהבנה שנפילה היא כישלון ושנסיגה היא אבדון. לפי מחשבה זו נמצא האדם כל חייו ברדיפה מתמדת אחר השגת השלמות.
גם בעולם הרוחני-דתי יש החולים במחלת הפרפקציוניזם.
יש אנשים החושבים שכל עיוות לא יכול לבוא לידי תיקון, ושכל חטא או שגגה מרחיקים את האדם מאפשרות לקרבת אלוקים. יש אנשים דתיים שמשוכנעים כי הם מסוגלים לעשות את דבר ה' בשלמות ללא כל נפילה וללא כל נסיגה. יש גם כאלו המנסים להצליח בכל התחומים בו זמנית, עם כל החומרות ועם כל ההידורים, וברגע שהם קצת מפספסים הם מייד נופלים למרה שחורה ולעצבות.
בחנוכה, חג האור, חג בו אנחנו מתמודדים עם עולם רוחני זר, באים בית הלל ומלמדים אותנו כיצד בונים עולם רוחני שפוי: "מעלין בקודש ואין מורידין". ביום הראשון מדליק נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך. עוד נר. עוד אור. עוד מעשה טוב. עוד מילה טובה. עוד הנהגה רצויה. לאט ובטוח. מעלין בקודש. לאט לאט.
בית הלל אמנם דיברו על הדלקת נרות, אבל בדבריהם מצוי העיקרון שלאורו ניתן להדליק עולם שלם. הם לימדו אותנו כי המחשבה כי התפיסה של "הכל או לא כלום" שבה הכול יכול וצריך להיות מושלם ומייד, בטעות יסודה. הם לימדו אותנו כי שלמות יש רק לבורא העולם.
ניתן לסכם את העיקרון החשוב שבדברי בית הלל בדבריו המאירים של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן: "ואפילו נקודה קטנה מאוד שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים ועל זה ישמח מאוד ויחזיק עצמו בשמחה תמיד כי עצבות מזיק מאוד מאוד".
הלוואי שבחג האור נצליח כל אחד ואחד להוסיף עוד אור קטן. עוד נקודה קטנה, וביחד יתווספו כל האורות הקטנים וייהפכו הם ביחד לאור איתן.
חג שמח.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
